נע ונד

2012-01-09T02:09:00.000-08:00

נוח אנוח
קול נפץ עמום. אני מיד משקיף מחלון האוטובוס ורואה את הולכי הרגל נרתעים בבהלה. משהו לא טוב קורה לרכב הגדול שמזגז בין כביש לשוליים. לפני שתעלו על אוטובוס בהודו עשו לעצמכם טובה ואל תביטו בצמיגי הרכב, לפחות במידה ואתם מעוניינים בנסיעה נטולת חרדות. הצמיגים חלקים ושחוקים ויוחלפו רק לאחר פיצוץ. וזה בדיוק מה שקרה לאוטובוס שלי מג'איפור לבונדי. אני מצטרף לשורת הנוסעים השלווה הכורעת בישיבת "תרנגולת" בשורה מסודרת לאורך שולי הכביש וממתינה בסבלנות לחילוף הגלגל הקדמי הקרוע בגלגל שחוק אחר. אני מנצל את הזמן להנות מקרני השמש החמות שמאירות את המדבר השטוח של רג'אסטן, עדיין מנסה להפשיר את שכבות הקרח שהבאתי עמי מנפאל. עצי שיטה פרושים עד לאופק השטוח.
כעבור כשעה הנסיעה ממשיכה אך אני עדיין תקוע. פיזית אני מטלטל בתוך אוטובוס השינה בפראות אך נפשית אני מרגיש כאילו אני עדיין בנפאל. אני לא מצליח ל"הרוג" את העייפות הגדולה שהבאתי עמי מההימאליה. למרות שאני משתדל מאוד להשבית את העצמי הפיזי, העצמי הנפשי משנס מותניים ומעלה את התיק הכבד על גבו וממשיך לסמן יעדים לכיבוש. וכך אני מתרוצץ לאורך הערים היפות של רג'סטאן, כמו כדור פינבול בין נקודות על המפה, מסמן "וי" על כל הארמונות והאטרקציות. יום בג'איפור, ארבעה בבונדי, עוד אחד וחצי באודאיפור. ברנאקפור אני כבר גמור. אני מבין שאין הרבה טעם בצורת טיול שכזו: אני רואה את הערים היפות דרך עדשת המצלמה, אני מתכנן את ימי לפי תנועת התחבורה הציבורית ואת לילותי מבלה על הדרגשים הטחובים מזיעת אדם של ה Sleeper Buses. ולכן בקרון המחלקה השנייה לפושקר, בתוך גוש אנושי חם של זרועות ורגליים ומטען, אני מחליט לעצור. אני מגיע אל הגסטהאוס של "סוקה" בלילה קר. וזהו הלילה השמח ביותר שלי בהודו עד כה. חצר צהובת חול רחבה כמעט כמו חיוך החתול הגדול של סוקה מקבלים את פני. מעגל כסאות נצרים סביב למדורה חמה, בונגאלו'ס אדומים, חושה מרופדת וצוות חייכני עושים את השהות כאן לנעימה במיוחד. אני לא ממהר לקום מהמיטה, אוכל את האומלט-צ'פאטי באיטיות, מזמין עוד קפה, ואת הלאסי אני מקנח עם פנקייק בננה-נוטלה.
המקדשים הרבים של פושקר יכולים לחכות, האגם הקדוש של האל ברהמה לא יזכה לראות את השתקפותי במימיו בקרוב והדרכים הפתלתלות העולות אל ההרים הצחיחים ישארו זנוחות. אני נח.

בתמונה מסתתר: שקט נפשי. לקח לי יותר מחודשיים למצוא אותו

מדרגות לגן עדן

2011-12-20T09:41:00.000-08:00

כבר כמה ימים שאני יושב בווארנאסי. מתאושש מנפאל, אבל גם מתאושש מווארנאסי. תבינו, ווארנאסי, בדומה לסירופ שיעול שנצטוויתי לצרוך כשלוש פעמים ביום (ע"ע: ברונכיט), היא מרקחת מרוכזת של טעמים חזקים וריחות; היא אמורה לעשות לך טוב, אבל גם מעוררת גל קטן של תחושת גועל.
אל ווארנאסי אנשים באים כדי לעלות את גופות יקיריהם למוקד ולאפשר לנשמותיהם להגיע לנירוונה. אני מנסה לעשות פעולה דומה, להגיע למקום של רוגע ואושר, אך על ידי צריכה מחזורית של בננה פנקייק עם נוטלה במסעדה שבראש הגג. אבל הגנגס הקדוש שזורם כמה עשרות מדרגות הרחק מהמלון שלי מזמין אותי החוצה לרחוץ בקדושת העיר המיוחדת הזו. אל המים הדלוחים שזורמים כאן בנחת לא אכניס אפילו את קצה קצהו של שרוך נעליי. ובכל מקרה, האווירה פה כל כך דחוסה וגשמית, שאפשר בקלות לחוש כיצד כל יציאה אל הרחוב היא טבילה בזרם החי של המקום הזה.

כשם שאפר הגופות שאוכלו על רציפי הבעירה נמהל במימי הנהר הקדוש במהלך היממה כולה, כך נמהלים החול והקודש בסמטאות הצרות של העיר העתיקה: שיירת לוויה, אחת מיני רבות, מתפתלת לאורך קרן הרחוב בסמוך לפינה בה סוחר סמים מציע את החשיש "הטוב ביותר בהודו, רק 2000 רופי ל10 גרם"; במקדש הזהב של שיווא יתבקש התייר ע"י בראמן קדוש לתרומה צנועה של "5000 רופי" וכשיאות זה לשלם, עם כי רק כמה אלפי רופי פחות, יניד הקדוש בראשו וירצין מבטו, כי "זו הקרמא שלך, לא תשקיע קצת יותר?"; ברציפי הבעירה, מקום קדוש וחשוב לכשעצמו, אורבים שומרי הקדושה, ממתינים לרגע הנכסף בו תייר פזיז ישלוף מצלמתו כדי ללכוד את צלם הגופות הפריכות הנאכלות באש, או אז ברגע זה הם יעוטו עליו בלחישותיהם המאיימות ויביעו את עלבון המשפחות שכבודן נרמס, ילינו על הפגיעה בקדושת המת, ויסבירו כיצד פרידה מ1000 רופי תתקן מחדש את הקרמא שנפגעה; אותם רציפי בעירה, נמל אחרון במסעו הארוך ל אדם, הן גם מקום ההתכנסות המועדף על כנופיות הכלבים הרבות שמאכלסות את צללי העיר: אולי בגלל ריח הבשר החרוך שעולה כאן יומם וליל ואולי בגלל החום הרב, בוחרים היצורים העכבריים למראה, מוכי חולי ורזון, להתפלש כאן בעפר ואפר, בין רגלי המתאבלים ומיטות בולי העץ הנערמות כאן ללא הפסקה.

ובכל זאת, היופי כאן הוא רב ומתעלה גם על פגיעתם של הנכלוליים והנאלחים ב"שומרי הקדושה", שבסופו של יום גם הם בני אדם המפרנסים את עצמם ואת משפחתם בדוחק. הסמטאות צרות ומסובכות, מלאות בקסם ואפשרויות אינספור ללכת לאיבוד במובן החיובי וההרפתקני של המילה; אלפי מדרגות גולשות אל תוך מימי הגנגס ועל גביהן ההמונים הנוהרים לרחוץ בנהר, לכבס, להתפלל, לשחק קריקט ולקבץ נדבות; למטה על הרציפים פרות מטופחות לועסות שאריות תכריכים בשיעמום ולמעלה הקופים שולטים בגו'נגל הגגות; טירות מתפוררות וקירות אדירים מקושטים בצלמי אלילים ושלטים המקדמים עסק זה או אחר מתרוממים הישר מהרציפים המפוספסים באדום ולבן; ניחוח קל של גריל מתערבב בקטורת ופרחי יסמין וגבוה מעל לכל מתנהלים קרבות עפיפונים סוערים.

הרים גבוהים וצונני פסגות

2011-12-16T10:08:00.000-08:00

ווארנאסי, אוטר-פראדש, הודו. יושב מול המקלדת עם האותיות המתקלפות בעברית ומחכה שהפאניר טיקה מסאלה שלי יהיה מוכן. אני יושב כאן ונח. את ארבע השנים האחרונות העברתי בריצה לאורך מסלול הלחצים של "בצלאל": הגשה, הגשת ביניים, הגשה סופית. כפול מספר קורסים בסימסטר, כפול שמונה סימסטרים. הריצה הזו המשיכה גם לאחר הביקורת על פרוייקט הסיום וגם לאחר הגשת הסמינר האחרון ב2.10.11 כמעין "לחץ פאנטום" שאיננו באמת שם. אז מה עושים כדי להירגע קצת, שנייה לפני ש"החיים האמיתיים" מתחילים?
ב6.10.11 ישבתי במטוס אי שם מעל לערב הסעודית, לוגם בירה קרה ומתופף בעצבנות על משענת המושב. לא נורא, אוטוטו קטמנדו ואפשר להתחיל להנות מפירות החופש. המטוס נוחת ואני יורד בצעד קל, רץ להחתים דרכון. מכאן מונית זריזה אל התאמל*, אוטובוס לפוקהרה**, יציאה לטרק הדאולה-גירי*** ל 15 יום, שוב פוקהרה, טרק המנאסלו ועמק צום**** למשך 27 יום, פוקהרה בשלישית, תאמל בשנייה, טרק האגמים הקפואים*****, תאמל בשלישית, ברונכיט******, 24 שעות של נסיעה והנה אני בווארונסי והפאניר שלי יוצא מהמטבח. אפשר לאכול. לנוח. להירגע.
נפאל הייתה מקסימה, מרתקת, הרבה מעבר לציפיות שלי. אבל היא גם הייתה מאוד מעייפת, במיוחד למי שסיים 4 שנים בירושלים, עיר מעייפת לכשעצמה. אני עוד אחזור בבלוג הזה לנפאל, אנקדוטה פה, תמונה שם. אבל כרגע כל מה שמתחשק לי לעשות הוא להישען אחורה וללגום מהבננה-לאסי שלי.

בתמונה מסתתרים 53 אחוזי חמצן. קשה לראות אותם ועוד יותר קשה לנשום.

*התאמל הוא רחוב התיירים של קטמנדו. צפוף, מלוכלך ורועש. יש כאן מאות חנויות שמוכרות את אותו הציוד המזוייף של North Face, מאות תפריטים שמציעים ארוחת בוקר אנגלית בעברית ומאות תפריטים שמציעים ארוחת בוקר ישראלית באנגלית ואינספור הצעות טורדניות לבתי מלון, ריקשה, סמים ושירותי מין.
**פוקהרה היא הגירסא הירוקה, המעודנת והנעימה יותר של התאמל. העיר בנוייה לחופי אגם גדול עם נופי פסגות לבנות מסביב. יש כאן אטרקציות רבות לתייר התזזיתי (שלא טרחתי לבדוק אפילו אחת מהן) והרבה בתי קפה נהדרים. פוקהרה היא יעד מפנק לחזור אליו בסיום הטרק ומספיק בלתי נסבלת כדי שתגרום למטייל התשוש לרצות לצאת לעוד אחד לאחר שלושה ימי מנוחה.
***הדאולה-גירי הוא בונבון של הר: הוא מתנשא לגובה של שמונה אלף ומשהו ועד אלף שמונה מאות ומשהו נחשב לגבוה בעולם. כיום הוא ממוקם כשביעי או שמיני או משהו. יש עוד הרבה נתונים מעניינים לגביו שאני לא ממש זוכר. מה שאני זוכר, ועוד איך, הוא שאת ההר הזה ניתן להקיף בשבועיים מאומצים: שבוע אחד נע באקלים סוב-טרופי בין כפרים קטנים ויפים והשבוע השני הוא שבוע של עליות מתישות על גבי קרחון כאשר מסביב רועמות מפולות שלגים, אבנים מדרדרות והשרירים צמאים לחמצן שנמצא בחוסר משמעותי. במהלך הטרק כמעט ובכיתי פעמיים: פעם אחת כאשר מסך עננים לבן הוסט וחשף שרשרת הרים מלכותית שנמתחה אל הנצח ופעם נוספת כאשר במהלך בוקר קשה אחד ניסיתי לפרק את מוטות האוהל שקפאו עם אצבעותי שקפאו גם כן, במהלך שעה תמימה, ללא הצלחה יתרה. היה יופי.
****הטרק שמקיף את משפחת פסגות המנאסלו, כולל גיחה אל עמק צום, התארך מ-18 יום שבתכנון לכדי 27 יום בעקבות מזג אוויר מעונן ומדכדך. אל המסע הזה יצאתי עם גיל, חזאי מומחה במקצועו, וביחד תפרנו כל שביל אפשרי באזור הענק הזה: הגענו עד לגבול הטיבטי על גבי סוסים, פרסנו שקי שינה לרגלי בודהה בתוך מקדש מרוחק, התחמקנו ממפולות סלעים שאיימו למעכינו, קיטרנו חזור וקטר במעלה עליות שאינן נגמרות והלכנו פעם אחר פעם לאיבוד כמו עגלי יאק בני יומם במקומות שאמא ואבא יאק לא היו מעזים לדרוך. בסופו של הטרק הייתי מוכן לשלוח את הרגליים הביתה ולהמשיך לטייל בישיבה.
*****אל טרק האגמים הקפואים יצאנו, אני וגיל, לאחר שנשבענו שלא נשתמש ברגלים שוב. במהלך כל העלייה הראשונה קיללנו את עצמנו ואת שביל הנחש המתפתל מעלה אל העננים. למה זה טוב? זה שווה את כל היזע הזה? אז האמת היא שכן. היה נהדר. ואפילו ראינו סנאי מעופף. 6 ימים מעל לעננים, הרבה פסגות מרשימות ומעט מאוד תיירים. בשלב זה אני יכול גם להכניס נתונים מרשימים של גבהים עם שמות מפוצצים של שרשראות הרים. מעניין אתכם? אני בטוח שמישהו כבר כתב על זה בבלוג שלו. חפשו אותו.
******המתכון המנצח לברונכיט ירוק וסמיך הוא הצטננות קלה ועייפות גדולה. ערבבו ליחה עם שיעול רטוב וטורדני והגישו עם מעט חום, חולשה וכאב פרקים. כאשר הגוף מבקש מנוחה כדאי להקשיב לו במקום לקפץ על הפסגות כמו צפירי-עזים. ד"ר פאטאק מהסימטא ליד מלון "שאנטי" בווראנאסי רשם לי כמה כדורים. במקרה הטוב הם ירפאו את הברונכיט. במקרה הרע...טוב, יהיה בסדר.

גמר

2011-09-01T05:57:00.000-07:00

יהיה לי קשה לפרט כאן על כל שקרה מאז שכתבתי כאן לאחרונה. שלושת או ששת או עשרת השבועות שקדמו להגשת הפרוייקט היו למיקשה אחת של זמן ומקום. ימים ולילות, תל אביב וירושלים, שינה ויקיצה. כל אלו בעזרת הרבה מאוד לחץ היו ליחידה רצופה של התרחשות. פשוט כך. רעיונות גובשו, סטורי-בורדים שורבטו, רשתיות עין נחרכו אל מול מסך המחשב הבהיר ושעות רבות של עבודה התגבשו לכדי 2:22 דקות של תוצאה. בארבע לפנות בוקר ה28.6 נשכבתי לישון במיטתי, משנן משפטים אחרונים לקראת מעמד הגשת הפרוייקט. כאן פחות או יותר הכל הסתיים. מהנקודה הזו הוביל את הסיפור טייס אוטומטי שריחף לאורך חצי שעת ההגשה, דרך הביקורות, מחיאות הכפיים, ולבסוף נחת עם פקק השעם שעף בחלל התצוגה בקומה 8 של בצלאל ואחריו שובל אדמדם של "יין נתזים". לאחר הרגע הזה, שאודה ואתוודה- היה מיוחד ומרגש- הגיעה נפילת המתח הגדולה ביותר שחוויתי מזה זמן רב.
את הימים הבאים- הגשות החברים, יומולדת שלושים (30.6!), טקסי חגיגה ספונטניים וקצרים בפאב זה או אחר, הקמת התערוכה, ערב הפתיחה עצמו- כל אלו עברו במין מריחה ארוכה שנמתחה ונמתחה, כמו יום ארוך העובר על אדם עייף, שמחכה לרגע המתוק בו ראשו פוגש בכרית. מסיבה כלשהי, כשרעש העשייה פסק והגיע העת לאותה מנוחה מיוחלת, גיליתי שאני לא מסוגל לעצור. הלחץ שליווה אותי לאורך העשייה כולה עדיין ליווה אותי, ממש כמו כאבי פאנטום, משום שכעת לא היה דד-ליין לעמוד בו. מצד אחד התשישות הגדולה שדרשה ותבעה הפסקה ומן הצד השני קיים צורך מתמיד להמשיך בעשייה, רק ללא יעד ברור באופק.
בסיכום הכללי אני מרגיש שלמדתי המון מאותם חודשי פרוייקט עמוסים. המן שיעורים קטנים ולקחים גדולים. גם לשעות שבוזבזו לריק או בכיוונים לא נכונים היה תפקיד חשוב וההצלחות קטנות היו שוות בערכן לכישלונות הגדולים. ולהיפך. כי בסך כל הדברים הפרוייקט לא מסתכם באותן 2:22 דקות. על סקאלת הזמן של עשרות ימי העבודה, שתי הדקות האלה הן באמת בסך הכל שתי דקות.

אנצל את ההזדמנות להודות לכמה מכם, האנשים שעזרו לי לי לאורך הפרוייקט ושבלעדיהם לא הייתי מגיע לקו הסיום: החבורה הטובה של א'2, אורי, פליטי קומונות תש"ס של השוה"צ, אמאבא, זיק, פולונסקי ומרב סולומון, אבי אייזנשטיין וכל אותם אומללים ויועצי ג'י-מייל שהצקתי להם בהמון שאלות. לאיתי ניב על שעות ארוכות, ליוליה פורמן הפלשיסטית המהוללת לעומר וודניצקי האנימטור הכל-כך מצויין שבלעדייהם הפרוייקט פשוט היה נשאר שירבוטים סטאטיים על נייר. תודה.

ומה עכשיו? שאלה טובה

"צריך למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה..."

2011-05-20T10:02:00.000-07:00

הלחץ לוחץ. הלחץ מעורר חרדה. הלחץ יוצר רגשות אשם (על כל דקה שלא נוצלה). הלחץ משתק. אבל הלחץ גם מחולל מוטיבציה. הוא מוביל לעשייה. הוא מביא לקבלת החלטות מהירה. ובכל זאת, בסיכומו של עניין, הלחץ הוא גורם שלילי שהופך את חווית העבודה על הפרוייקט ללא מהנה במיוחד. דרך ימים מלאים ולילות ארוכים הלחץ הופך אותי למכונה יצרנית ויעילה. הוא מדביק לי את התחת לכיסא. אבל יצרנות היא לא יצירתיות. והלחץ משתק את היצירתיות. איך אפשר לחשוב על רעיון חדש, מבריק, פשוט ומקסים כשאתה קשור למסילה והקטר מתקרב במהירות?
כאן צה"ל נכנס לתמונה. זימון למילואים בצפון. לא חודש קו שינעץ סידרה של מסמרים בארון הקבורה של הפרוייקט שלי, אלא יומיים קצרים בבסיס היחידה למרגלות הגולן. וכך, כאשר אני נאלץ להרפות מהעשייה הקדחנית מכורח חוקי מדינת ישראל, מצאתי עצמי שוכב בשק השינה הירוק בשעת לילה מאוחרת, מגוייס לצבא אך משוחרר במידת מה מכובד הדחיפות של החודשים האחרונים. למרות שהלחץ עדיין נמצא מוחשי ביותר בקצה העלייה של גינות סחרוב, מחכה לי שאשוב מגלותי הכפוייה, גרורותיו עדיין היו נטועות חזק בעורפי, מכבידות על בית החזה והופכות אותי על יצועי בנסיונותיי להירדם. אך זה היה לחץ מוחלש ומרוחק. ולכן במצב הזה, בדיוק כאשר העייפות החלה להכריע את מכונת המחשבות המאומצת, החלו ליפול אותם אסימונים אהובים של רעיונות ופיתרונות. הדלת ליצירתיות נפתחה. ופתרונות שלעולם לא הייתי הוגה בירושלים הלחוצה והלוחצת, החלו לצאת אל אוויר העולם.

2011-05-04T05:18:00.000-07:00

העבודה על הפרוייקט בעיצומה. אני יושב כל יום שעות רבות (!!!) מול המחשב, עיניי צורבות, כתפיי נוקשות ובכל הזדמנות שאני מפנה את מבטי מהמסך אני רואה את המציאות מסודרת ברזולוציה של 72 dpi (כמובן שבrgb!).
מכיוון ששעון החול מורה על 47 יום להגשה (פחות יום וחצי חגיגות העצמאות, יומיים מילואים, חתונה אחת והשד יודע מה עוד) הלחץ לוחץ ודוחף אותי לעשייה האינטנסיבית. וכאן אני נתקל בתופעה מעניינת של "דחיינות תעשייתית": אמנם העבודה על הפרוייקט בשיאה, אך ישנם עוד פרטים רבים שאינם סגורים, קצוות שצריך לקשור, פינות שיש לעגל ועוד הרבה עבודת קונספט שאינה סגורה. ואני מוצא עצמי, נוכח השאלות שנותרו לא פתורות, בורח אל תוך העשייה במקום להתעמת הפערים הקיימים. אתם מבינים? כל הקטע בדחיינות הוא לברוח מעשייה! וכרגע אני נמצא במקום בו אני בורח אל תוך העשייה. עשייה אחת כדחיינות לעשייה אחרת.
צירפתי מספר דמויות הבנויות ומוכנות למלאכת האנימצייה, אחת מה"עשיות" הבאות איתן אאלץ להתעמת בקרוב. תהנו!

עוצו עצה ותופר (או שלא)

2011-04-27T03:20:00.000-07:00

התלבטויות. המון התלבטויות. לפעמים המוצא הקל ביותר לפיתרון התלבטויות הוא לפנות לעצת חברים, להטיל את אחריות החלטה עליהם וע"י כך להשקיט את המצפון האובססיבי-קומפולסיבי שלי שלא נותן לי רגע מנוחה לאחר שאני מקבל החלטה. מכיוון שהגעתי לשלב בוא אני מכניס את האיורים לפס-הייצור (פס-הציור) של האנימציה, משמע חסל סדר סקיצות והתנסויות בקו ובכתם, עלי לסגור סופית את "ניראות" הסצינות שלי. על סגנון הקו אני די סגור. כעת אני מנסה לסגור את העולם הצבעוני. ואני לא מצליח. ואז אני פונה אליכם, דורשי שלומי, מכרים, חברים וסתם סקרנים, מביני עניין והדיוטות גמורים. ישנם אלו האומרים שעלי להקשיב לקול הפנימי שלי ולהחליט לפי האינטואיציה, במקום לתלות את הפיתרון ביועצים חיצוניים. ולהם אני אומר: הקול הפנימי שלי הוא חולה נפש הפכפך וחסר החלטיות. חלק מההתפתחויות הכי משמעותיות בפרוייקט שלי נבעו מעצת חברים. אבל בסופו של יום ההחלטה כן מתקבלת על ידי ואני כן משתדל לתת ל"חוש" שלי להוביל את הבחירה.
בקיצור נמרץ, כי זמן ממש אין לי, אני שם לב שבין אם אני מסתמך על העצות הנדיבות ובין אם על האינטואיציה המעורערת שלי, התוצאה הסופית נקבעת לאור שעון החול המתרוקן ובפשרה שהוא מכתיב. ואולי אני צריך להודות על כך שאין שנה שלמה לעבוד על פרוייקט הגמר. אז בטח הייתי מתלבט את עצמי לדעת.

נ.ב. 54 יום, 10 שעות וחמישים דקות.

66:21:47:28

2011-04-14T16:40:00.000-07:00

בדרך כלל הרשימות פה היו עוד דרך לדחות את העיסוק בפרוייקט: אם אני כותב על הפרוייקט משמע אני מקדם אותו. לפחות זה השקר שהייתי מספר לעצמי כדי להצדיק את הדחיינות הזו. כשיצאתי עם ידידה לטיול בעיר העתיקה לא נתתי למצפון להציק מכיוון שמדובר בטיול השראה לקידום הפרוייקט. גיחה עם חבר לבירה בשוק נרשמת כ"שעות פרוייקט" בגלל הרלוונטיות לתוכנו האורבני של הפרוייקט.
בקיצור, למרות שהעבודה על הפרוייקט בעיצומה, אני עדיין מוצא עצמי מתקשה עד מאוד להושיב את עצמי אל השולחן ולעבוד. עד השבוע האחרון. על הדסקטופ שלי התקנתי מונה ימים אשר ירד בשבוע החולף את קו 70 הימים עד להגשת הפרוייקט. עובדה זו ביחד עם הגשת הביניים למנחים ולראש המחלקה המהווה את התחנה המשמעותית שלפני חופשת פסח הארוכה אילצו אותי לקפל שרוולים ולתת עבודה. למרות שבהגשה המדוברת זכיתי לביקורת לא רעה, הובהר לי גם שבכדי לממש את הפוטנציאל הטמון בפרוייקט כדאי להתחיל לרוץ, ולרוץ מהר. להלן מצורפים הנסיונות האחרונים של חיפוש הקו הנכון, הסצינות, הקומפוזיציות והתסריטים. עשיתי חזרה קטנה אחורה אל הרעיון הראשוני שלי בעקבות עצה ידידותית, ומצאתי שהנרטיב הישן-חדש מאפשר לי לבצע את ההתקדמות הנדרשת. מדובר בא"ב מונפש של מושגים ירושלמים. אמנם נאמר לי בהגשת הביניים שאיני חייב לעשות את כל 22 האותיות, אך נכון לעכשיו בהחלט הייתי רוצה להצליח בכך.
יאללה, נכון לעכשיו יש עוד 66 יום, 21 שעות, 47 דקות ו-28 שניות עד להגשת הפרוייקט. זזתי.

א. "אוויר הרים צלול כיין..."

ב. באב אל- וואד

ד. דוסים


ג. גן סאקר

ה. הפרות סדר

ק. קטמון

כ. כנסת ישראל

ט. טדי

ו. ויה דלרוזה

י. יום ירושלים

ז. זק"א

ח. חוברה לה יחדיו

2011-04-05T10:31:00.000-07:00

ירושלים מורכבת מקלישאות. ירושלים עצמה היא קלישאה. כל רגע המתרחש בה, שגרתי וצפוי ככל שיהיה או להיפך- מיוחד ונדיר- מתוייג אצלי מיידית כקלישאה.
נעזוב בצד את ההתייחסות התקשורתית המקובלת והצפוייה כאשר באים לטפל בנושאים האקטואליים של הבירה (מחניודה, הרכבת, החומוס). הרי התקשורת מתקיימת מקלישאות או מלעיסת השונה והמעניין והפיכתו לקלישאה הקלה יותר לעיכול הצופים. ואילו אני, העומד להיות בוגר האקדמיה לעיצוב "בצלאל" (טפו טפו טפו מלח מים מלח מים), מחוייב לצליית פרות קדושות ולהתרחקות מהקלישאתי והברור מאליו. אבל כל מפגש שלי עם הרחוב הירושלמי נופל למלכודת הקלישאה. ברוכבי על אופניי כמעט כל בוקר אל הר הצופים אני יוצא מביתי המוקף חומה שברחבייה, חוצה את הערב-רב של המדרחוב, דרך מאה שערים החרדית אל שיח' ג'ארח הערבית והלאה במעלה ההר אל מגדל השן של האוניברסיטה. כשאני הולך לקניות בשוק אני קלישאה של תייר המתנהג כמקומי. כשאני הולך לאכול חומוס אל מול שער שכם אני קלישאה של מקומי שמבין עניין. ביושבי בהוספיס האוסטרי בלב הרובע המוסלמי אני קלישאה של אוריינטליזם. כאשר אני נוסע בקו 19 עם תיקייה ענקית וגליונות מגולגלים מתחת לבית השחי אני קלישאה של סטודנט בצלאל. אפילו לטייל בסימטה ההיא שאיש לא מכיר זו קלישאה, זו של "יודעי הדבר" ו"ממתיקי הסוד". בקיצור, כל דבר שלא אעשה בעיר הזו, כל מילה שלא אגיד בהקשרה של ירושלים, כל ההוויה הירושלמית שלי היא קלישאה אחת גדולה.
וכשאני בא להתעסק עם העיר הזו במסגרת פרוייקט הגמר אני מוצא עצמי מתפתל ומתהפך בתרגילים אקרובטיים מורכבים רק כדי לא ליפול אל מלכודות הקלישאה הרבות המפוזרות בה. וזה בלתי אפשרי. כי כמו שציינתי קודם, עוד מהימים בהם הניח דויד את אבן הפינה לעירו מעל לנחל קידרון, העיר הזו היא קלישאה.
אז מה עושים? זורמים עם הקלישאה והולכים איתה עד הסוף. צובעים את העיר בצבעים ברורים מאוד, מכלילים ביותר. מצמצמים את מנעד הקלישאות לזה הנפוץ והשכיח, הצפוי והמוכר. דווקא כדי לנסות להגיד משהו חדש על העיר שאמרו עליה כבר הכל. זו לפחות התוכנית. הדוגמאות לפניכם.

קלישאה של ערבי

קלישאה של דוס

קלישאה של ערס/אוהד בית"ר

קלישאה של קהל אוהדים


עוד קלישאות של בית"ר

נו, קלישאות כבר אמרתי?

קלישאה של קו 18

רכבת הרים

2011-03-28T02:41:00.000-07:00

יש לי עצירות. יצירתית. פשוט לא יוצא כלום. אני לא מצליח לצייר, לא לפתח תסריט, שלא לדבר על ראשיתו של רעיון. אז את השבוע האחרון העברתי בשיחות עם אי אלו ירושלמים, רובם שייכים לציבור שלי, אחד דווקא מהציבור החרדי, אבל כולם אנשים מעניינים שהעיר יקרה להם והם גם פועלים למענה. ניסיתי למצוא באג'נדות שלהם צורה וצבע, אולי אפילו איזה כתם רורשך. קצה חוט ויזואלי שיתניע את היצירה. אבל לא הצלחתי. הם אנשי רעיונות ומעשים ותוכן, אבל את הקליפה הויזואלית והעלילתית אני אצטרך לספק בעצמי. ואני לא מצליח. כל התחלה מסתיימת מייד. כל רעיון מבטיח שעולה בערב מאבד מהרלוונטיות בשעות ההשכמה, שהן הביקורתיות והנוקבות ביותר שבשעות היום. השינה עושה reset למחשבה וכל גילוי גאוני בזמנו מתגלה כמטופש ומגוחך בשעות הבוקר הבהירות. אני בטוח שאם לא הייתי זקוק לשינה אז הייתי כבר רץ עם אחד מהרעיונות הרבים (והעקרים בדיעבד) שלי ונמצא כבר בשלב מתקדם ביותר. לא משנה. עדיף ככה, כשהשינה היא צ'קפוסט נוסף לבחינת הרעיון מחדש ובחינתו בראייה מפוקחת יותר.
נפלאות הן דרכי ההשראה ובנסיעת אוטובוס אחת מהר הצופים, איפשהו בין שער שכם לכיכר פאריס, נחתה עלי אחת. ככה פתאום. הייתי מלא בהתרגשות. ממש. הרגשתי כמו צייד בסוואנה האפריקאית שהרדים לביאה פראית בחץ והוא צריך לחלוב אותה מהר מהר לפני שתתעורר. הידיים שלי רעדו, הלב דפק וידעתי שהזמן שלי קצוב. אני יודע שהדימוי הוא מפרך לחלוטין אבל גם הרעיון "הגאוני" שעלה לי פתאום הרגיש מופרך והייתי חייב לכבול אותו בכבלי המציאות לפני שהוא יתפוגג עם בוקר המחרת. הצעד הבא בתהליך הזה היה שיגור אסמסים וטלפונים לכל מכריי. רציתי לחלוק את הרעיון עם כמה שיותר אנשים כדי שברגע שהוא יתאדה מראשי הוא לפחות יתקיים בראשם של אחרים.
לאחר ששיתפתי את מיודעיי ברעיון עדיין חשתי את האנרגיה הפרועה שההשראה הזרימה בגופי במלוא עוצמתה. חיכיתי להתיישב כבר מול הגיליון הלבן ולהתחיל ליצור. לטבול מכחול בתוך האוזן, כאילו ראשי היה קסת דיו ענקית, ולשרטט בקווים עבים וברורים את היצירה שלי.
הרגשתי ווינר. הפרוייקט מונח אצלי בכיס. נותר הפרט הקטן של להפיק אותו, אבל זה עניין פעוט ובירוקרטי. ברגע שמציתים את הפתיל סופה של הפצצה להתפוצץ. וככה, בטוח ומלא בעצמי, התיישבתי מול הנייר, תריסר וקצת בקבוקוני דיו מסודרים מולי כמו עדת אוהדים משולהבת, המכחולים זקופי בלורית וגוו נכונים לפעלה.
ולפני שאני אתחיל במלאכה אני ראוי לפחות לכוס נס אחת של מנצחים. ואולי גם איזה סנדוויץ' טוב. ואם אני חושב על זה עוד קצת אז למה לא להירגע קצת, הרי הייתה פה פריצת דרך של ממש, עם איזה סרט טוב. הרי כבר נעצתי פושפין ברעיון והוא תלוי על הקיר לפני. אין מה להילחץ. נגמור עם החגיגות ואז נשב לסיים את המלאכה. ואכן, בתום שרשרת הדחיינות הנוכחית הרמתי את המכחול וטבלתי אותו בבקבוקון הדיו השחור. הנחתי אותו על הנייר ומתחתי קו. אלא שהמכחול לא הותיר כל סימן. נסיון דומה עם הדיו האדום התגלה כעקר. וכך גם הניסיונות עם העפרונות הציבעוניים, עם הציפורן ועם האילוסטרייטור. הנייר נותר לבן ובתולי. וככה, מתישהו בין סנדוויץ' לקערת קורנפלקס, בין סרט אחד לשני, באופן לא בלתי צפוי, הלביאה התעוררה. היא קמה על רגליה והסתלקה לה."היא עוד תשוב" שיקרתי לעצמי. הרי רעיונות טובים לא נעלמים סתם.
אל מיטתי באותו הלילה פניתי עם כתם של חשש על ליבי. היא חייבת לחזור בבוקר, אותה לביאת רעיון, מוזה, השראה. ובבוקר המחרת כל מה שנותר היה לפדות את החשש הזה. אכן, השינה עושה reset למחשבה וכל גילוי גאוני בזמנו מתגלה כמטופש ומגוחך בשעות הבוקר הבהירות.
כעת אני שוב במצב של עצירות. נמצא בתחתית סקלאת היצירתיות, בנקודה הנמוכה ביותר בפרבולת הייאוש, במקום שבו חדוות היצירה היא זיכרון ישן שלא עתיד להתרגש מחדש.
יותר מכל מסלול אחר שלקחתי בחיי מזכיר הפרוייקט הנוכחי רכבת הרים. מפסגות גבוהות של יצירתיות והשראה אני צולל במהירות אל תהומות של יובש ויאוש רעיוני.
מי יודע מתי אתפס לפיסגה הבאה. מה שנותר לי לעשות הוא להצטייד בספר סקיצות קטן, עט נובע עם מחסניות דיו בכוננות מלאה, ולארוב לאותה לביאה חמקמקה ולהזדמנות שתשיב אותה אל זרועותיי.

אולי?

לא ממש

כנראה שלא

יש מצב

לא נראה לי

דרושה: מוזה

2011-03-15T15:17:00.000-07:00

אז יש בריף מנוסח. הכיוון ברור. ועכשיו צריך לרתום את העגלה הזו לסוס היצירתיות. אבל מה? הסוס הזה התפגר איפשהו בשלהי סימסטר א'. גסיסה ארוכה ומכוערת. חבל עליו כי דווקא הצליח פה ושם להרביץ עבודה. ועכשיו אני מסתכל מסביב ואין פה סוס אחד לרפואה. יש פה חתול אחד מכורבל בפוך על המיטה שלי. אבל למסכן אין עניין לסחוב את העגלה שלי. אז מה עושים? קושרים שרוכים חזק, אוכלים טוסט עם כלמיני טעים, שמים מוזיקה לעניין ופשוט מתחילים לדחוף את העט בכוח. והנייר מתנגד. הוא לא פראייר. טוב לו להישאר לבן. אין לו כוח לסתם לכלוך, ועוד לליכלוך סרק, לסקיצה! והוא, הוא קנסון 300 גרם, המינימום בשבילו זו הגשת ביניים! אבל אני חורק שיניים, מכבה את המבקר הפנימי הפרפקציוניסט שמנסה לצנזר את שירבוטי החימום האלה, ומתחיל לתת עבודה.
אם המוזה לא באה צריך לחזר אחריה. קו פה, כתם שם, אולי גם איזו יציאה גראפית ניסיונית. אין, מוזות אוהבות סקיצות. זה יכול להתחיל בסקיצה אחת או בשלושים, אבל בסופו של דבר המוזה בו תבוא. ועד שהיא תגיע, אני עם העט ביד, מלכלך גיליונות ולחילופין צובר מגה-בייט אחרי מגה-בייט של קבצי אילוסטרייטור.

להלן הניסיון האחרון. מי יודע, אולי יש פה איזו מוזה בסביבה שמחפשת מושא להשראה...

ירושלים של מטה

2011-03-13T03:55:00.000-07:00

אני בסך הכל אוהב את ירושלים. אני מנהל עם העיר הזו רומן ארוך שתחילתו כילד אי שם בשנות השמונים עם כעך משומשם בשער יפו, שיאו בשנת השירות ב"קן גונן" בקטמונים והמשכו עם קבלתי ללימודים בבצלאל. את התקופה האחרונה של שלוש וחצי שנות הלימודים אפשר להגדיר כהתפכחות מרומנטיקת הנעורים וגלישה נעימה אל שגרת נישואין יציבה ובוגרת. אני מסתכל על הזוגיות הזו ומנסה להבין למה בעצם אני עדיין אוהב, במיוחד כאשר המציאות הירושלמית תופחת על פני פעם אחר פעם. לפני כשנה הייתי בברוגז נוראי עם העיר: מאסתי בגדודי התיירים במחנה יהודה, בחבורות הצעירים דלוקי הרד-בול וודקה בכיכר ציון, בציבור החרדי המפגין בשבטי ישראל פינת הנביאים נגד "החילוניות" הנורמלית שלי, באלימות הגסה של נתיבי התחבורה הצפופים שחוצים את המטרופולין ובגזענות הגואה שחצייה הרבים מופנים לכל אחד מציבורי העיר ולא רק למזרחה. ובכל זאת, ולמרות כל זאת, לא פזלתי ולו לרגע אל אחותה רכת הימים היושבת לחופיו של הים התיכון, למרות שרבים מידידי מונים זה זמן רב את השבועות והימים עד לנקודה בא ישאו רגליהם ומטלטליהם ויהגרו אל העיר בת הטיפשערה שלא הולכת לישון.

בחלוף השנה הזו, בין אם בגלל תהליך טבעי של התבגרות והבנה ובין אם בגלל התפכחות והשלמה, הצלחתי במידת מה להפריד בין קומץ הטוב ומלאי הרע המצויים בירושלים בכל סימטא ורחוב, ולאהוב אותה כמו שהיא מתקיימת בהווה, ולאו דווקא כמו שהיא הייתה יכולה להתקיים (כלומר- כמו שהייתי רוצה שהיא תתקיים).

מרבית הפרוייקטים בהם בחרתי לעסוק במסגרת הלימודים בשלושת הסימסטרים האחרונים היו לרצף של נסיונות לתאר לעצמי את מאזן האהבה והשנאה שאני חש לעיר ולתושביה. כהמשך טבעי להתהליך הזה מצאתי לנכון לעסוק גם במסגרת פרוייקט הגמר בתסביך הירושלמי שלי. הרשו לי לפרט מעט על ה"חזון" שלי: הפרוייקט יורכב מכ-5 סרטוני אנימציה קצרים (כ-15 שניות כל אחד) אשר יהוו פרומו לתוכנית טלוויזיה

דוקומנטרית פיקטיבית לחלוטין אשר תעסוק בבעיות הרבות שבירתנו "לוקה" בהן ותיקרא "ירושלים של מטה". המדובר הוא במעין "רשימת סימפטומים" השוללים, בתור התחלה, את כתר "הבירתיות" מהעיר ובהמשך את כובע "הנורמליות" מירושלים כמקום שאפשר לחיות בו. הכיוונים אותם אני מתכוון לתקוף (אכן, לתקוף במלוא מובן המלה) הם הבעיות ה"טובות" והמוכרות של העיר: הקיטוב בין הציבור החילני לציבור החרדי, הקיטוב בין היציע המזרחי בטדי לבין מזרח העיר, הדימיון הבעייתי בין עסקניי בית הנבחרים לבין עסקני הנדל"ן וכיו"ב. אבל אני גם מעוניין להראות כיצד בסופו של דבר אני, בתור ה"ירושלמי הטוב" אשר משלם ארנונה בזמן, עושה שירות מילואים פעיל, איש ה"בסדר גמור", ה"משכיל" ו"הנאור", גם אני ראוי להיכלל ברשימת המטרות של חיצי הביקורת. אני מוצא שבנסיונותי לסדר את הנושאים בהם אני מעוניין לעסוק אני נופל לתבניות קלישאתיות וצפויות ולעיסוק שטחי ולא ממצה בנושא. לאחרונה התחלתי להיפגש עם מספר חברים ירושלמיים גזעיים (ויש לי רשימה נוספת של אושיות תרבות מקומיים) ועל ידי השיחות שאני מנהל איתם אני מנסה להגדיל את בסיס פירמידת המחקר שלי, אשר ככל שיהיה רחב יותר, יאפשר לי להביא את קודקודו הצר למקום גבוה יותר.

בימים אלה כשאני חש כיצד השבועות זורמים לי בין האצבעות ומסלול ההמראה המיועד לפרוייקט הולך ומתקצר, אני מעוניין בכל זאת להמתין רגע, לזכך את הרעיונות הגדולים לפני שאתמצת אותם למספר שניות מונפשות, לקחת נשימה עמוקה ותנופה גדולה ולהסתער בכוח גדול לעבר לילות רבים ללא שינה, עיניים בוערות מצפייה חורכת במסך המחשב ופרקי ידיים כואבים משעות של איור וניווט העכבר.

להלן ניסיונות העיצוב הראשונים של הדמויות. התנסות לא לגמרי חסרת טעם, כי מכל ניסיון לומדים, אך בכל זאת תחושת בזבוז זמן מסויימת. בסך הכל קשה לאייר רעיון שעדיין לא נוסח במלים.

מתחילים לעבוד!

2011-03-09T12:24:00.000-08:00

זהו טקס קבוע. אני חוזר הביתה מהעבודה או מהלימודים, מלטף את החתול לשלום, תולה את האופניים על הקיר ופונה בצעדים נחושים לעבר שולחן העבודה. המלאכה מרובה והזמן מועט. יש בריף לכתוב, מחקר לעשות וארט שלם לעצב. אני מפעיל את המחשב ועד שה"פוווואאה" של המק מרעים בלחישתו אני כבר מוריד נעליים ונכנס לנעלי הבית שלי. עד שה"קוווווה-בלופ" של הסקייפ מקרקר אני כבר מספיק לתת לחתול אוכל. אני לוחץ על האייקון של Firefox ובזמן שכל הלשוניות הפתוחות עולות אני כבר מספיק לבקר בשירותים. אין עלי בייעול זמנים. כל דקה חשובה בלו"ז הצפוף בדרך ל28.6, תאריך הגשת פרוייקט הגמר.
הfeature החביב עליי בכל מנוע חיפוש הוא הBookmark Toolbar: מסודרים לפי חשיבות נמצאים כל האתרים החביבים עלי ביותר, מוכנים לבחינה ובקרה החיונים עד מאוד לתהליך העבודה שלי. הסיבוב מתחיל בג'י-מייל, ממשיך בפייסבוק, חדשות "הארץ", Yahoomail ,Youtube ומסתיים בפוסטים האחרונים ב !FFFFOUND.
את העבודה אני אתחיל מייד לאחר שאענה בג'י-מייל לאמא לגבי מסיבת היומולדת של אבא ואזמין את אייל לטיול אופניים במדבר. לאחר מכן הצצה קטנה ובלתי מזיקה בקישור לכתבה על האורוויזיון ב"גלריה" שאלון העלה לפייסבוק.יש פה גם אנימצייה קצרה ששווה לבדוק. השראה לפרוייקט, לא? עד שהיא עולה אני קופץ למטבח ומכין טוסט זריז. מכיוון שסרטון האנימציה נגמר אחרי 2.5 דקות ויש לי עוד חצי טוסט לגמור אני מדלג ליוטיוב וצופה באיזה קטן ונהדר של "החמישייה". באמצע מערכון השלישי הטוסט כולו כבר ספון בבטני ואני חוזר למטבח כדי לאזן את הנישנוש המלוח בחצי פומלה. לאחר המערכון העשירי, חצי הפומלה השניייה ושלושה קרקרים עם גבינה בולגרית דובי עולה מולי בצ'אט: "מה עושה?" ואני משיב: "עובד על הפרוייקט". וכך, לאחר מספר חילופי שורות אני אכן מתפנה סופסוף להתחיל לעבוד על הפרוייקט. לפני כן בדיקה קצרצרה של המתרחש בארצנו: ריפרוף על הכותרות של "הארץ". העובדים הסוציאלים מפגינים מול משרד האוצר. רק רבע שעה מפה. מטרה חשובה. אבל אין זמן! חייב לעבוד על הפרוייקט. אוי, דירוג של הפרסומות הסקסיסטיות ביותר בתקשורת ב"עכבר העיר"! אין, את זה אני חייב לראות. אבל אחרי זה מתחילים לעבוד. חייבים.
עד שפרסומת נוספת שמנמיכה את מעמדן של הנשים (וחושפת את נתוניה המרשימים של נעה תשבי) נטענת אני קופץ למטבח ומערבב לי עוד איזה מתאבן של גבינה עם דבש שילווה את הצפייה הקצרה בפירסומות. בינתיים אני גם מייעל את הזמן ופותח אילוסטרייטור ופוטושופ. רפרוף מהיר ב !FFFFOUND , בשביל ההשראה, והנה, אני מוכן, נחוש והחלטי, לתת לפרוייקט הזה בראש. כמה חבל שכל הנישנושים האחרונים קצת מעייפים. מעייפים מאוד אפילו. הטוסט, הפומלה, הקרקרים ומעדן הגבינה המאולתר החליטו פה אחד שהגיע זמן לנוח. אבל לא, אני קשוח! אני מנסה בכל זאת לאזור את כוחותי, לחדד את העיפרון, לטבול את הPen Tool בדיו ולסחוט מהאילוסטרייטור עבודה. אבל לעזאזל עם העייפות הזו. איך אפשר לעבוד כשהעפעפיים מתמגנטים זה אל זה?וכאן אני נפגש בדילמה: אפשר להכין כוס קפה שחור וחזק ולהאבק בלאות הפיתאומית הזו. ואפשר, וכאן טמונה סכנה לא קטנה, לקפוץ למיטה לרבע שעה, לשטוף את העיניים בחלום או שניים ולזנק כמו נמר חזרה למחשב. הסכנה היא כמובן שהנמר ימשיך לישון. אבל בגלל ההבטחה לעירנות המתוגברת שהשינה הקצרה מבטיחה, אני בוחר באפשרות הזו ונודר נדר לקום עם הצלצול הראשון של השעון ולהתחיל לעמול. אני נכנס למיטה, נשאר עם הבגדים, כי זה רק מיצמוצון שינה קצר, ועוצם עיניים. הן לא נפתחות אחרי הsnooze הראשון. בשני אני מחליט שעוד חצי שעה של שינה בטח לא תזיק. אני קם סופסוף לאחר שלוש שעות, עפוף קרומי עייפות וראשי קהה וכבד. אני מדליק דוד למקלחת מרעננת וחוזר למיטה לרבע שעה עד שהמים יתחממו. חצי שעה. ועוד אחת. וכך, לאחר ארבע שעות מהרגע בו פרשתי למנוחת הריענון הקצרה, אני נזרק למקלחת קצרה, כי אין זמן להשקיע ולהתגלח, ומוכן סופסוף להתחיל במלאכה.אבל לפני שאני מעיר את האילוסטרייטור לעבודה, רק עוד סיבוב קצר על הBookmark Toolbar....

2010-01-16T07:30:00.000-08:00

זהב לבן

החורף השוויצרי הוא נהדר. הטמפרטורות מגרדות את האפס מדרום והאוויר קר ורענן. בכל שבוע בערך ישנם מספר ימים בהם יורד שלג. שלג של פירורים קטנטנים שנשאבים אל הנחיריים ונתפסים בריסים או שלג פתיתים שמנים וכבדים שנדבקים לבגדים ומקפיאים כל איבר חשוף. כל מה שמוכר וידוע ואפילו משעמם בלוצרן מתכסה בלבוש לבן ונהיה לשונה ומעניין וטיול ברכבת מגלה לנוסע ארץ שכולה שחור, כחול ולבן. אחד המראות היותר מרשימים לטעמי הם היערות שמכסים את מדרונות ההרים התלולים. עצים מחטניים נושאים על ענפיהם הגמישים את מטען השלג הכבד אך עדיין ניצבים זקופים וגאים.
אך כל המחזות הנהדרים האלו הם תפאורה בלבד לדבר הנהדר באמת בחורף השוויצרי: הסקי. ואם להיות ספציפיים, אז הסנואובורד. כל שוויצרי שאני מכיר, בשלב זה או אחר של חייו זכה לסופי שבוע ארוכים באחד או יותר מאתרי הסקי הרבים שהארץ הזו מנפיקה. רוב ידידי כאן כבר גלשו בגיל ארבע ורובם עדיין גולשים. בדומה לנו, הישראלים, שמבקרים בחוף הים בכל קיץ, כך גם השוויצרים מבקרים באתרי הסקי במהלך החורף. בדומה לקיבוצניקים, שרובם הגדול רוב על אופניים מגיל צעיר ולעולם לא ישכחו את תחושת האיזון והיציבות שנדרשת לרכיבה, כך גם עם השוויצרים והסקי. זה חלק מהמטען התרבותי שלהם. במהלך חופשת חג המולד הארוכה נפלה לידי הזכות להתוודע לעולם הנהדר הזה. שפר עלי מזלי והצלחתי להתארגן על כל פרטי הציוד הרבים שהספורט היקר הזה דורש בעזרת חבר שוויצרי רחב לב. ציוד סקי חדש עולה הרבה מאוד, ציוד יד שנייה עולה פחות אך עדיין מדובר בהוצאה רצינית ושכירת ציוד, אופציה פופולרית ואפשרית בהחלט, בסופו של דבר נהיית למעמסה כלכלית גם כן.
חמוש בסנואובורד, מגפיים מיוחדים, מכנסי סקי, מעיל ומשקפי מגן פניתי להסתער על המדרון הלבן באחד ההרים במזרח המדינה. אם לדייק, המדרון הסתער עלי. ואם לדייק עוד יותר, על התחת שלי. מכיוון שבגלישת סנואובורד הרגליים מקובעות ללוח וכיוון הגלישה הוא מקביל לתנוחת הרגליים, רוב הנפילות הן אחורה על הישבן והגב, או קדימה על החזה. והשלג, גם כאשר הוא רך וטרי (לעומת שלג קשה וקפוא שנוצר לאחר מספר ימים נטולי משקעים) מתגלה כמצע נוקשה ומכאיב כאשר מתרסקים עליו תוך כדי גלישה מהירה. ועכשיו, כשאני שכוב על גבי כמו צב חסר ישע, מאמצי הקימה מתגלים כעבודה קשה במיוחד. להתרומם חזרה על הסנואובורד בלי שהוא יתחיל לגלוש עצמאית בטרם עת, ובכלל- להתרומם למצב עמידה, מדובר במשימה לא פשוטה בכלל. הימים הראשונים היו מתסכלים וכואבים. אני משער שביליתי יותר זמן מרוח על או בתוך השלג מאשר על שתי רגליי. שלל המזכרות הפיזיות שגופי נשא בסופו של כל יום כלל חתך במרפק משלג-קרח מרושע וחד, כאב ראש ממושך כתוצאה מזעזועי הנפילות, שרירים מתוחים ומכווצים ותחת הצבוע בכל אחד מגווני הסגול. אך מיום ליום ניכר שיפור ואיתו גם הגיעה ההנאה. כל עלייה אל עבר קצהו הגבוה של מסלול גלישה נושאת עימה תחושת חרדה קלה והשתאות גדולה. לעמוד בראשו של המדרון מעל המסלול המתפתל כשמסביב נוף פסגות המזדכרות מים העננים, זו פשוט הרגשה אדירה.
מנעד התחושות במהלך הגלישה למטה מתחיל באימה מהולה בפאניקה כאשר הבורד מתחיל בתנועה מעט בלתי נשלטת בכיוון כח המשיכה, התפרצויות שמחה אדירות כאשר אני מצליח לבסוף להשיג שליטה על העסק בזכות תמרון סלאלום מוצלח (שהתפלק לי בפוקס) ומסתיים בהכרה הבהירה ובהשלמה הקודמות להתרסקות, רבע שנייה בה אני רואה כיצד אני הולך להיבלע אל השלג העמוק שבשולי המסלול.
לאחר יום ראשון האחרון, ברכבת חזרה ללוצרן מאתר הסקי קלאוונאלפ, הבחנתי שהישיבה על המושב לא מכאיבה לי כבעבר. כנראה שהמאזן השתנה ואת מרבית הזמן העברתי בגלישה על שתי רגלי ופחות בהתפלשות בתוך השלג ובנסיונות מתסכלים לעמוד. ברגע שההבנה שסנואובורדינג, הרים גבוהים ושלג טרי יוצרים משוואה של הנאה טהורה חדרה סופסוף את מעטפת העצם הקשה שמסביב לראשי, הצעתי לידיד שוויצרי הצעה שקשה לסרב לה: "קבלו את הים התיכון ותנו בתמורה איזה הר או שניים". ברור שהוא סרב.
לפני שבכלל התקרבתי לשלג, שלא לדבר על לגלוש עליו, חבר אמר לי שבמדובר בהנאה גדולה יותר מסקס. הרמתי גבה. חבר אחר ששמע את ההצהרה הזו הוסיף: "אם אתה אוהב סקס כואב, קר ורטוב, אז זה באמת נכון". במידה מסויימת, שניהם צודקים. הכאב רב מאוד, אבל כך גם ההנאה.

2009-12-25T04:22:00.000-08:00

הר אחד יותר מדי
מאז שכתבתי פה לאחרונה על הטיפוס לפסגת פילטוס צברתי לא מעט קילומטראז' אנכי: סביב אגם לוצרן, לחופיו שוכנת עיר מגורי הזמנית, מזדקרות לא מעט פסגות. את חלקן פקדתי עם אופניי ואת השאר ברגלי. פרט למסעות עם אופניי, בדרכי ליווו אותי חברים מן החילופים. בין האטרקציות מעוררות ההשראה בהן נתקלנו כלולות אגם הררי קפוא (ותחרות הקפצת אבנים על פניו, שלא ממש הצליחה), נוף אלפיני מעורר השתאות שנגלה מפסגת הטיטליס (3200 מ') ואינספור מדרונות תלולים.
המסע של הסופ"ש האחרון נתן לנו מעט יותר ממה שביקשנו. בשעת בוקר אפרורית ירדנו מתחנת הרכבת שבכפר הביניים (בין תחנות חשובות יותר) "דורפלי". היינו ארבעה, חמושים במלבושים חמים, פת לחם והרבה אופטימיות. היו שם רוזי- הגירסה הגרמנית להיידי בת ההרים והגרסה המודרנית לבילבי בת-גרב, אלפונסו- חובב מטאל מספרד שהחליט להצטרף בעקבות המוניטין שיצא למסעותינו, יאנאר- אסטוני הרפתקן שלומד פילוסופיה שתקע דגל כמעט בכל פסגה אפשרית במחוז לוצרן, ואנוכי.
הטיפוס התלול שהחל מהרגע בו ביקשנו לצאת מן העמק בו שכן הכפר הקטן (500 מ' מעל הים) מחק מפניו של ידידנו הספרדי את החיוך אך עורר את השימחה המוכרת בשרירי הרגלים של השאר.
את הדרכים התלולות הללו מלווים מראות מוכרים של כפרי איכרים קטנים, כנסיות פשוטות והרבה חרא של פרות. מסביב קירות כבירים של סלע יצרו אולם אדיר שתקרתו השמים המעוננים, אך למרות מזג האוויר הסגריר שעטנו מעלה לעבר פסגת יעדנו- ההר הקרוי "בריסן". השביל הצר התפתל בין עצים מחטניים ירוקים ועצים שחורי גזע ורחבי נוף שעבר השילו את מרבית עלוותם.
אני ויאנאר דילגנו בראש, מאתרים את סימון השבילים האדום-לבן, בזמן שרוזי תמכה מוראלית באלפונסו המתנשף שלא ציפה לעונש התלול שההר זימן לו.
לאחר מספר שעות ניצבנו על הרכס הגבוה מכוסה השלג המשתפל מפסגתו של בריסן ועמדנו בפני פיצול דרכים: אני ויאנאר היינו להוטים להסתער על הפיסגה, כוחנו עוד במותנינו, ואלפונסו שכוחותיו כבר התאיידו לשמיים עם הזיעה הרבה, הבהיר לכולנו שהוא יורד מן ההר. רוזי גילתה אחריות ובגרות והתלוותה אליו במסעו מטה. אני ויאנאר, שגילינו לא בגרות ולא אחריות, שמנו פעמינו לעבר הפסגה, מתעלמים מן השעה המתאחרת ומן השלטים שציינו בדיוק שוויצרי את הזמן הנדרש לשם ההעפלה לפסגה. שנינו בטחנו בכוחנו וביכולתנו לכבוש את ההר. הרגשנו בלתי מנוצחים ודילגנו לעבר הפסגה הקרובה כצפירי עיזים אלפיניות. המסלול הצר נמתח ממש על חודו של סכין הרכס, מימיננו מדרון תלול מכוסה עשב צהוב ודרדרת סלעים שחורים ומשמאלנו מדרון תלול אף יותר, מכוסה שלג עמוק. נוף הרכסים העצומים שמימיננו והמדרון השמאלי הגולש ברידה ממושכת אל עמק רחוק מתחתנו נתנו את ההרגשה המאוד ממשית של הליכה על חבל, בין שמים וארץ. הברכיים פקו והלב הלם, אך הפיסגה הייתה ממש במרחק נגיעה. בהמשך הדרך גם המסלול כוסה בשכבה דקה אך חלקה של שלג והרוחות החזקות מאוד שהחלו לנשוב מדרום הוסיפו לתחושת חוסר היציבות והסכנה האפשרית הטמונה בהמשך ההתקדמות. "ממשיכים?" יאנאר שאל. אני מביט בפסגה ומשיב "ממשיכים". הרוח, שכמו באה לבחון את אומץ ליבנו (או את שכלנו הישר) הרימה ענני שלג אל השמים ואנו כוסנו באבק קר ולבן. אנו צועדי שפופים, שולחים ידיים מאזנות אל הרצפה הקרה, מתקדמים לאט, אבל עדיין מתקדמים. "ממשיכים?" אני מביט ביאנאר. הוא מביט בפסגה הקרובה עוד יותר ועונה "ממשיכים". עם כל משב רוח אלים שהגיע אנו נדבקנו אל הריצפה, וכשהוא שכח, המשכנו. לשנינו היה ברור ששכל הנראה זו תהיה ההזדמנות היחידה שלנו לבקר את הפיסגה בתקופה זו ושנינו התעקשנו להמשיך. סכין הרכס כמו הלכה והתחדדה והמסלול הקצר אל ראש ההר שלפנינו היה מכוסה במספיק שלג שיסתיר כליל את הנתיב. למרות שהמשך הדרך נראה בבירור כעבור 10-20 מטר הלאה, הבנו שככל הנראה ההעפלה הגיע לסיומה. לא בלב כבד מדי, מכיוון ששנינו כבר הפכנו לארטיקים אנושיים צוננים ובטחוננו העצמי התערר זה מכבר, החלטנו לשוב לאחור. אך כמו זבובים שנכנסו בקלות אל המלכודת, גילינו קושי אמיתי לחזור חזרה. בחיי לא ניצבתי ברוח כל כך חזקה ואלימה כמו שעל ההר ההוא. מימיננו היא העלתה ענני אבק ואבנים קטנות, ומשמאלנו היא הביאה את ממטרי השלג הלבנים. לפעמים על ארבעת רגלינו ולפעמים בזחילה על ישבננו, התקדמנו באיטיות חזרה. כאשר הרוח נשבה במפלצתיות יתרה נאחזנו בכוח בסלעים נוכח החשש המוחשי שהרוח תתלשנו מן האדמה ההקשה אל עבר המתלול. בעוד חלקו האחרון של המסע, ההעפלה, ערך כחצי שעה, הירידה מן הפיסגה ערכה כשעתיים וחצי. כאשר עמדנו סוף סוף זקופים על אדמה יציבה כל אחד מאיתנו ניסח לעצמו לקח של ענווה וצניעות בראשו. אך מסע ארוך ביותר עוד עמד לפנינו. ירידה במדרונות הצפוניים של הרכס, אשר בהיותם נסתרים במרבית שעות היום מחום השמש, היו מכוסים שלג, ואיתם גם נתיב הירידה. ככל שהנמכנו אל העמק שלמטה כך גם המניכה השמש מיקומה, ומהר מאוד מצאנו עצמנו תועים בשלג, אך תמיד בכיוון מטה. אמנם התבוססנו בבוץ ושלג בתוך יער שחור בשעת ערב חשוכה, אך שנינו ידענו שמהרגע בו הצלחנו לרדת מן הפסגה האיומה ההיא, אנחנו נהיה בטוחים ובסופו של יום נגיע חזרה למחוזות חמימים ונעימים. לאחר מספר שעות של ירידה איטית פגשנו באיכר חביב ובמשאיתו, ובנדיבותו הוא הקפיץ אותנו למטה לעבר תחנת הרכבת שבעיירה דלנוויל. שנינו התפרשנו בחיוך עייף על מושבי הרכבת הפרברית, ולמרות שלא נגענו בחודה של הפיסגה, היינו שמחים על בטן מלאה בסיפוק של הרפתקה טובה.
ומה לגבי שני רעינו, רוזי ואלפונסו? הם נתקלו עצמם בהרפתקה משלהם. בחירת נתיב שגוי, הסתבכות בין מדרונות תלולים מדי להליכה וצוקי סלע חשופים בחשיכה המתעתעת. אלפונסו המבועת לא ימהר לחזור חזרה אל ההרים אך אני בטוח שעם רוזי ויאנאר עוד יצא לי להנות בשבוע הבא מאוד פסגה שוויצית.
בסופו של היום צפתי מותש בתוך אמבטיה חמה, עוצם את עיני וצופה בתמונות ההרים שנחרטו בראשי, חושב על לקח היהירות שאני מסרב ללמוד פעם אחר פעם, ויודע שזו לא תהיה לי הפעם האחרונה שאני מסתבך בצרה נהדרת שבזו.

2009-12-17T05:09:00.000-08:00

אמצע
שעת לילה צעירה, בערך 23:30, אני צועד על אחד הגשרים שחוצים את הרוייס (הירקון של לוצרן) ולועס בכח את השווארמה הצמיגית שקניתי ברחוב בני המיעוטים באזלשטראסה.
הידיים כבדות מעבודת ההובלה בציריך שממנה זה עתה חזרתי והרגליים עייפות מהטיפוס על ה"טיטליס" אתמול. השמיים בהירים ומאחורי תפאורת הכנסיות והארובות נמתח מסך הרים שחור.
הטיול הלילי הזה בחזרה אל הדירה בעיר העתיקה, הבטן הריקה שמתמלא במהירות והרחובות הריקים מכניסים אותי למצב רוח מהורהר ואני מוצא את עצמי עורך סיכום ביניים,
מעין ספירת מלאי לחודשיים וחצי האחרונים. כנקודת מוצא אני מציין לעצמי שלא לחוויה הזו ציפיתי (או ייחלתי) כשדמיינתי בראשי את ה"חילופים":
לא זו הדירה בה דמיינתי שאתגורר, לא את בית הספר הזה דמיינתי על שיעוריו, מוריו ותלמידיו ובכלל- לא כל יום הוא מערבולת חוויות מסעירה. אפילו ההרים הגבוהים להם אני כל כך עורג אמנם שם, אך הם שם כחלק מחבילת הטיול המאורגן ביחד עם השוקולד השוויצרי, השעונים, האולרים והגלויות שכל תייר רוכש לעצמו, וככאלה- הם מעט סואנים לטעמי.
אודה ואתוודה שבמהלך החודש הראשון שהעברתי פה חלפו במוחי רעיונות כפירה ברעיון החילופים. לא נהניתי. השיעורים בבית הספר לא סיפקו אותי, לא מצאתי מסלול בו אוכל להמשיך את מתכונת לימודי מהארץ, יוקרת המחייה בשוויץ הטילה צל כבד ומעיק על ימיי, עם חבריי השוויצרים לכיתה די התקשיתי לרקום ידידות ומיום ליום התגבשה אצלי ההבנה שזו הייתה טעות לבוא לפה. טעות שחשבתי לנסות ולתקן מספר פעמיםץ פשוט לקנות כרטיס ולחזור אל שנת הלימודים בארץ לפני שהיא מתחילה.
ובכל זאת, על אף האכזבות שכן חוויתי פה (כנראה בגלל ציפיות מוגזמות), הקור היבש והשווארמה היבשה עוד יותר, מביאים אותי להכרה שככל הנראה אני דווקא מרוצה מהשהייה שלי פה. איך זה עובד בדיוק? הנה כמה סיבות ובסופן מסקנה:
א. בראש ובראשונה- האנשים: ויניסיוס הברזילאי, אומיד מאיראן, אדיטי ממקסיקו, רוזי מגרמניה, מריים האוסטרית, יאנאר מאסטוניה, אלפונסו הספרדי וגיל מנתניה ועוד רבים אחרים שהגיעו לכאן מרוב קצוות תבל. הם הקהילה הקטנה שחווה את אותן החוויות, הסביבה התומכת והכל כך חיובית שעוזרת לי להפיג את המרירות, איתם אני מוריק פחיות בירה ב10 קריאות "לחיים" שונות והם הנוף הבאמת מעניין שיש ל"טיול" הזה להציע.
ב. הניחוח האירופאי והזרות הנעימה: רחובות מרוצפי אבנים שחורות וחלקות, בתים ישנים עם גגות רעפים וארובות מעשנות, חורף קר וצונן, תרבות קרה וצוננת לא פחות והתחושה הבלתי מחייבת של אחד שהוא לא דייר קבע אבל בעל זכויות מקומי שאיננו תייר. כשאתה זר ומביט על החיים המקומיים מן הצד, אז גם למכוער יש ערך אסתטי, לתפל יש טעם חדש, גם חוויה רעה היא חוויה שונה והיאוש, כפי שכבר אמר גדול ממני, נעשה יותר נוח.
ג. אמנם הבית ספר לא ענה על כל ציפיותיי (האמינו לי בצלאלניקים יקרים- יש לנו בית ספר מצויין), אך הוא בהחלט הכניס לי כמה רעיונות חדשים, כיוונים שלא ממש הייתי מגיע אליהם אם לא הייתי יוצא להרפתקה הזו. עצם היציאה מהמסגרת המוכרת וכניסה אל המסגרת השונה די חייבה אותי למצוא דרך חדשה ולהגדיר כיוון אחר.
ד. ובכל זאת, הר זה הר. אין בכוחם של כל גדודי הסינים/הודים/אמריקאים/תיירי-must-see-highlights החמושים במצלמות יקרות להחריד עם עדשות אימתניות למנוע את הצמרמורת העוברת בגבי בזמן שאני צופה אל המדרונות האינסופיים של ההרים האדירים האלה.
בקיצור: אני די מרוצה מכל העניין הזה של החילופים. כל הזדמנות לצאת אל העולם ולחוות אותו מעמדה של "תייר מקומי" היא הזדמנות מבורכת. אני מניח שאחד השיעורים החשובים שלמדתי פה (ועודני לומד) הוא שתוכניותיי לעולם ישתנו, ציפיותיי לעולם לא ייענו במלואן ושאכזבה מסויימת היא די וודאית. מה לעשות- הדימיון שלי בדרך כלל ממריא אל היעד הרבה לפני שאני נוחת על הקרקע: הוא מספיק לטפס על פסגות גבוהות, לרכוב אלפי קילומטרים, לשרטט לפרטי פרטים רחובות, סמטאות ותמונות נוף רחבות והוא לא ממש נותן לדבר המוצק הזה- "מציאות"- להסיח את דעתו.
בסופו של דבר הדימיון הוא זה שמעורר בי חלומות אשר בעקבותם מגיעות האמביציה, המוטיבציה ובשלב מאוחר יותר גם הפרקטיקה.
החוויה השוויצית מלמדת אותי שענווה הכרחית גם בחלומות ושציפיות הן פרומו בדיוני לעתיד אפשרי אך לא וודאי.

2009-09-29T15:18:00.001-07:00

פילאטוס של האופניים

באחד מהימים בחודשי החורף אשתקד, כאשר נותרו לי 10 דקות תמימות להגשת טופסי הבקשה לחילופי הסטודנטים במזכירות המחלקה (לאחר שהחלטתי כי אולי בכל זאת כדאי לנסות), ניסיתי למיין את המדינות השונות המוצעות לפי מספר קריטריונים חשובים, שאחד מהם היה התבליט הטופוגרפי שהמדינה מספקת. המחשבה שכמובן כיוונה את צעדי הייתה הפעילות החביבה עלי כל כך בה תכננתי לעסוק מחוץ לשעות הלימודים, הרכיבה על אופניי.
מי מאיתנו לא חושב על פסגה גבוהה כאשר המילה "שוויץ" נזרקת לאוויר? המדינה שהשוקולד המפורסם ביותר שלה מעוצב כהר מחודד היא האם-אמא של המדינות ההרריות. אך אני, בין פרו-סמינריון, הכנות לטיסה ושעות עבודה מרובות לא ממש התכוננתי למעמסה הפיזית שהמדינה הזו עמדה להכיר לי. התלהבות יתר וזיכרון ימים בהם חרשתי את הרי הגולה עם אופניי הנאמנות חיזקו אצלי את הרעיון שאת זמני בשוויץ אחלק בין כיסא הלימודים לאוכף אופניי. ובכן, כפי שציינתי בטור הקודם, מה שמחתי לגלות שמחלון חדרי נשקף הר מחודד ותמיר. שמו בישראל ובשוויץ הוא "פילאטוס". כן, כן, לתלמידי איקונוגרפיה נוצרית שבינינו מזכיר השם את אותו מלך רומי אשר הורה על צליבתו של ישו הנוצרי. לפילטוס של לוצרן אין דבר וחצי דבר עם נביאים ומשיחים או עם הברית החדשה, אך עם צליבות- יש גם יש.

חדור מוטיבציה והרבה ביטחון עצמי פניתי יום ראשון חמים אחד אל עבר מדרונותיו הנמוכים של ההר. מבט הכנה חפוז בגוגל-ארץ' גילה לי שלוצרן נמצאת בגובה 450 מ' מעל פני הים ואילו ראשו הקרח והמלכותי של פילאטוס נמצא אי-שם ב 2080, לרוב מעל העננים. אבל, כמי שניכן בעיניים גדולות, רגליים קטנות וחוסר הבנה בסיסי בפיזיולוגיה של הבטטה, מצאתי את עצמי מסתער על הענק המקומי. כשפניתי לשאול את הגברת הנחמדה שבקופות של הרכבל הנמתח אי שם אל צוקי הסלע עם ניתן להעלות את האופניים באחד התאים האדומים הקטנים, ככה בתור פור קטן להתחלה, היא חייכה והנידה בראשה לשלילה. כאשר שאלתי, נוכח מזלג הדרכים שליד הקופות, באיזה כיוון עלי לפנות, היא חייכה חיוך גדול עוד יותר, לא בלי זיק של סאדיזים, והשיבה: "זה לא משנה, הכיוון הוא למעלה". ואני, מחייך חזרה עם איזה "דנקה-שיין" עילג, בוחר בנתיב השמאלי ומתחיל בטיפוס.

השבילים העולים אל ההר הם מעיין מדרכות קיבוץ סלולות ושחורות המתפתלות בין דשא ירוק-ירוק, חלקות מרעה מגודרות כבל חשמלי, פרות שמנות ועסיסיות ובקתות מלוטשות הנראות כאילו הוצבו כאן כתפאורה לסרט תדמית של משרד התיירות השוויצי. אני מתחיל לתפוס גובה ומתחתי מתחיל הנוף לקבל צורה יפה: הנה אגם לוצרן הרחב, בתי העיר אדומי הגגות וגם מעט מהדרך המפותלת שהותרתי מאחורי. כוחי עדיין במותניי ועל אף הזיעה המרובה הניגרת מכל סנטימר משטח פני עורי, אני עדין חזק ברוחי . קבוצות רוכבים דוהרות מולי בדרכן מטה, לאחר כיבוש הפיסגה. ככל שאני מתקדם מעלה והזמן נוקף, אני מתחיל לחטוא בציפיה להיות כבר חלק באותן ברי מזל שכבר זכו לגלוש מטה בדרכים המהירות הללו. כן, אני כבר הרבה פחות זחוח, אני מתחיל להבין שחלודה תופסת לא רק בברזל חשוף וככל הנראה, על חטא היוהרה יהיה עלי לשלם באותו המטבע שביזבזתי.
כמה מייאש היה לגלות שרוכבים המבוגרים ממני בכ-30 שנה מאיצים בקלילות כאשר הן עוקפים אותי בנימוס בדרכם למעלה והלאה. אני אולי לא בכושר, אך עקשן אני כן. וכך, לאחר זמן לא מועט, אני מוצא עצמי למרגלות הפיסגה הגבוהה בנקודה בא המשך ההתקדמות הוא ברגל בלבד, כ-1450 מ' מעל הים. הנוף כנראה נראה יפה מפה, אך אני עסוק מדי בלנשום. הירידה, כמובן, מהירה הרבה יותר ומענגת אפילו עוד יותר.
אמנם נוכחתי שאני עדיין לא מוכן למטלה של לרכוב ברציפות אל קצה מסלול האופניים ברומו של ההר, אך עיניי נותרו גדולות כשהיו. וכך, כשבועיים לאחר שניסיתי לראשונה להעפיל אל ההר, פניתי לביצוע המשימה בשנית, לא פחות בטוח בעצמי והפעם בחרתי בנקודת הסתערות אחרת. מבט בגוגל ארץ' שכנע אותי שאני מסוגל למשימה ושאולי אוכל אף להרהיב עוז ולהאריך את הרכיבה בסטייה אל פסגות נוספות שבסביבה. את דרכי אל תחילת המסלול ביליתי לאורך האגם הכחול. הדרך המישורית הבריחה כל עננת כישלון שהתגנבה אל ליבי. משפחות רבות יצאו לטייל בשבילים, ענני הגשם בחרו לנוח אי שם בחלקת שמים רחוקה ופרט לצלילה החרישי של שרשרת אופני באמת אפשר היה לחשוב שמדובר בחלום קטן על שוויצריה קייצית. צלצול השעון שקרע אותי משנת הירהורי הציבעוניים היה המיידיות והחדות בה החל המדרון לטפס היישר מן המישור שלגדות האגם. דרך אספלט טובה התחלפה במהירות בדרך חצץ מדורדרת וזיכרון השרירים את מעמסת השבועיים הקודמים החל להקפיא את ירכיי המבועתות.
על אף היות שוויץ הארץ המסודרת בארצות תבל ועל אף השילוט המצוי בכל צומת ועיקול, מהר מאוד מצאתי עצמי תועה וטועה בינות עצים מחטניים אימתניים ושבילי מטיילים מעוקלים. על אף שיכולתי לחזור כמה עשרות מטרים לאחור ולנסות להתאפס על עצמי, בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לוותר על כל סנטימטר שהרווחתי בדרך למעלה, לא משנה עם הוא בדרך השגוייה. בינתיים, כבמעיין פסקול מטאורולוגי להתרחשות שבמעבה היער, החלו העננים הקודרים לתפוס את מקומם ברקיע. "אני אידיוט, אני טיפש, אני מטומטם", חלקתי לעצמי מחמאות בעודי גורר את אופניי בינות מבוך הגזעים. אך כמו בכל סיפור מוצלח, גם פה הופיע האביר החסון שבא להציל את היפהפיה חסרת האונים, הפעם בדמותו של שוויצרי חסון ומזוקן שהגיח על אופניו המשוכללים בין העצים כשחיוך של לוחם שרמס תחת צמיגיו ענקי גרניט לרוב נמתח מתחת לאפו. הלך זה, כבן 67, הורה לי להיצמד אליו והוא יובילייני בביטחה אל היעד המיוחל. אין בעיה, חשבתי לעצמי, כמה מהר יכול ידידי הקשיש להתקדם? ובכן- מהר מאוד. מאז שיעורי הספינינג במד"סים בבה"ד 1 אני לא זוכר עינוי אנ-ארובי שכזה. בעודי נלחם על כל חלקיק חמצן שבאוויר, המבוגר החביב מספר לי בנחת על מסעותיו בחלק זה של העולם. מהר מאוד, אך לא מהר מספיק, החלטתי לתת לאדם טוב זה פור קטן, כדי שירגיש שאונו עדיין איתו, בזמן שאני פניתי אל צידי הדרך לנסות את מזלי בהתאבדות. במבט לאחור, הנוף שנגלה לעיניי היה די מדהים. באותו הרגע, כאשר רקותיי מאיימות להתפוצץ מעוצמת הדופק, הדבר היחיד שהניע אותי לכל פעולה שהיא היה כוח המשיכה. שפוף מעל כידון אופניי התחלתי צועד במעלה ההר, משלים את הק"מ האחרונים במספר רב של צעדים ובדקות ספורות בלבד של עבודת פדאלים. לקצה המסלול דווקא כן הגעתי לבסוף. כושרה של עקשנותי לא נפגע במהלך חודשי הבטלה הרבים שחלפו מאז מסעותיי האחרונים.
על אף הויה דלה-רוזה שפילאטוס זה העבירני במעט השבועות שאני כאן, את לקחיי המתבקשים עוד לא למדתי. עודני משוטט בעזרת הלווינים של גוגל מעל פסגותיו של המלך הענק הזה ומתכנן את המערכה הבאה.
אמנם כרגע אנחנו עומדים על 2-0 לטובת ההר, אך משחק הגומלין יבוא גם יבוא.

תל-אביב->ריגה->ציריך->לוצרן->אמנברוקה: ברוכים הבאים לגרליסוויל שטרסה 10

2009-09-27T04:39:00.000-07:00

מתישהו השכם בבוקר, או מאוחר מאוד בלילה. אני נפרד מאור ומההורים, נותן מבט חטוף בדיוטי פרי וכבר חגור בבטן הבואינג הרץ על המסלול. הזריחה מלווה את המטוס בנסיקתו השמיימה ואני מתפנה לצפות בדיסק יצירות המופת שאור ליקטה בעבורי ("ברונו" פחות מצחיק מ"בורט" אך חולני לא פחות).
נחיתה בריגה, התעפצות קלה בהמתנה לטיסה והנה כבר אני בדרך לציריך.
מהרגע הראשון בו אני נוחת בשדה התעופה קלוטן שבציריך אני מובל כמעט באורח אוטומטי ע"י פיקטוגרמות יעילות ומהר מאוד מוצא עצמי עם כרטיס נסיעה ישירות ללוצרן, ממתין על הרציף החבוי מתחת לפני שטח שדה התעופה. אני מחיל לתפוס שמדובר במדינה יעילה להחריד, אך עדיין אין לי מושג עד כמה. ההלווטיקה, כמובן, שולטת בכל.
לא אפרט על ייסורי נשיאת האופניים הכבדים שנותרו ארוזים היטב בתוך ארגז הקרטון. רק אציין שכל גופי כאב במשך שבוע לאחר שנאלצתי לגרור את המטען הארור הזה. מבלי שהספקתי לנשום את האוויר הזר והטרי של ציריך אני יוצא מהבנהוף (תחנת הרכבת) של קלוטן במנהרה חשוכה, במין אקט תעבורתי מאוד סטרילי ששולח אותי היישר לבנהוף של לוצרן מבלי לבוא במגע עם המדינה החדשה. בדרך כבר נפרשים לעיניי אותם מדרונות ירוקים מפורסמים, הפרות המדושנות והבתים שכולנו מכירים ככל-כך כשוויצרים, למרות שחלקנו מעולם לא ראינו אותם מקודם. אני מנסה לא להתעפץ ולהנות מהנוף החדש אך כמו פרגית צעירה ומורעבת, אני לא מפסיק לנקר.
אני גורר את מטעני הכבד אל הרציף של התחנה ומנסה לפענח איך קונים כרטיס אוטובוס והיכן עלי לרדת. מהר מאוד, בערך כ-12 שעות מרגע המראתי בנתב"ג, אני מוצא עצמי עומד בקומה השנייה של גרליסוויל שטראסה 10, מביט במטבח המאוד אדום ובחדר החדש שיהיה חדרי לחצי השנה הקרובה ומחייך בנימוס לשותפים החדשים. מדובר בשני ברזילאים, ויניסיוס ופרדריקו, סטודנטים לנגינה בגיטרה קלאסית. אני כבר מדמיין את עצמי מתעורר בשעת בוקר מוקדמת ומקלל בפורטוגזית את העונש הדרום אמריקאי שמנגן בחדר לידי.
אני זורק את התרמיל ששאלתי מנעה על ריצפת הפרקט המזוייפת של החדר ומביט מהחלון הגדול על השלט הגדול של מקדונלדס ועל ההר האדיר שמתרומם הרחק מאחוריו. אני מניח שאמנברוקה, עיירת הלווין של לוצרן בה נמצא מעוני הצנוע, היא לא ממש כפר שוויצי מהגלויות. יעידו על כך התורכים מהשווארמה שבקצה הרחוב, הכביש הסואן שמתחת לחלוני ופרוספקט העירייה לתיירים שאינו מתהדר בשום שכיית חמדה ססגונית. לפחות הפסגה הגבוהה הזו שמציצה לה באופק מזכירה לי שאני כבר לא באוסישקין.
אז זהו. תם חלקו הראשון והמעייף של ה"מסע" הזה. אמנם בחרתי לקרוא לבלוג הזה "נע ונד" כי בכוונתי לכתוב פה בעיקר על טיולי בעולם (מה לעשות- על השגרה בארץ אפשר לקרוא בעיתון), אך כרגע, לפחות ל 10 שעות הקרובות אני נהיה ל"נח ונם" עד שאשיב לעצמי את האנרגיה שאבדה אי שם בשמי אירופה במסע החפוז מירושלים ללוצרן.