רכבת הרים

יש לי עצירות. יצירתית. פשוט לא יוצא כלום. אני לא מצליח לצייר, לא לפתח תסריט, שלא לדבר על ראשיתו של רעיון. אז את השבוע האחרון העברתי בשיחות עם אי אלו ירושלמים, רובם שייכים לציבור שלי, אחד דווקא מהציבור החרדי, אבל כולם אנשים מעניינים שהעיר יקרה להם והם גם פועלים למענה. ניסיתי למצוא באג'נדות שלהם צורה וצבע, אולי אפילו איזה כתם רורשך. קצה חוט ויזואלי שיתניע את היצירה. אבל לא הצלחתי. הם אנשי רעיונות ומעשים ותוכן, אבל את הקליפה הויזואלית והעלילתית אני אצטרך לספק בעצמי. ואני לא מצליח. כל התחלה מסתיימת מייד. כל רעיון מבטיח שעולה בערב מאבד מהרלוונטיות בשעות ההשכמה, שהן הביקורתיות והנוקבות ביותר שבשעות היום. השינה עושה reset למחשבה וכל גילוי גאוני בזמנו מתגלה כמטופש ומגוחך בשעות הבוקר הבהירות. אני בטוח שאם לא הייתי זקוק לשינה אז הייתי כבר רץ עם אחד מהרעיונות הרבים (והעקרים בדיעבד) שלי ונמצא כבר בשלב מתקדם ביותר. לא משנה. עדיף ככה, כשהשינה היא צ'קפוסט נוסף לבחינת הרעיון מחדש ובחינתו בראייה מפוקחת יותר.
נפלאות הן דרכי ההשראה ובנסיעת אוטובוס אחת מהר הצופים, איפשהו בין שער שכם לכיכר פאריס, נחתה עלי אחת. ככה פתאום. הייתי מלא בהתרגשות. ממש. הרגשתי כמו צייד בסוואנה האפריקאית שהרדים לביאה פראית בחץ והוא צריך לחלוב אותה מהר מהר לפני שתתעורר. הידיים שלי רעדו, הלב דפק וידעתי שהזמן שלי קצוב. אני יודע שהדימוי הוא מפרך לחלוטין אבל גם הרעיון "הגאוני" שעלה לי פתאום הרגיש מופרך והייתי חייב לכבול אותו בכבלי המציאות לפני שהוא יתפוגג עם בוקר המחרת. הצעד הבא בתהליך הזה היה שיגור אסמסים וטלפונים לכל מכריי. רציתי לחלוק את הרעיון עם כמה שיותר אנשים כדי שברגע שהוא יתאדה מראשי הוא לפחות יתקיים בראשם של אחרים.
לאחר ששיתפתי את מיודעיי ברעיון עדיין חשתי את האנרגיה הפרועה שההשראה הזרימה בגופי במלוא עוצמתה. חיכיתי להתיישב כבר מול הגיליון הלבן ולהתחיל ליצור. לטבול מכחול בתוך האוזן, כאילו ראשי היה קסת דיו ענקית, ולשרטט בקווים עבים וברורים את היצירה שלי.
הרגשתי ווינר. הפרוייקט מונח אצלי בכיס. נותר הפרט הקטן של להפיק אותו, אבל זה עניין פעוט ובירוקרטי. ברגע שמציתים את הפתיל סופה של הפצצה להתפוצץ. וככה, בטוח ומלא בעצמי, התיישבתי מול הנייר, תריסר וקצת בקבוקוני דיו מסודרים מולי כמו עדת אוהדים משולהבת, המכחולים זקופי בלורית וגוו נכונים לפעלה.
ולפני שאני אתחיל במלאכה אני ראוי לפחות לכוס נס אחת של מנצחים. ואולי גם איזה סנדוויץ' טוב. ואם אני חושב על זה עוד קצת אז למה לא להירגע קצת, הרי הייתה פה פריצת דרך של ממש, עם איזה סרט טוב. הרי כבר נעצתי פושפין ברעיון והוא תלוי על הקיר לפני. אין מה להילחץ. נגמור עם החגיגות ואז נשב לסיים את המלאכה. ואכן, בתום שרשרת הדחיינות הנוכחית הרמתי את המכחול וטבלתי אותו בבקבוקון הדיו השחור. הנחתי אותו על הנייר ומתחתי קו. אלא שהמכחול לא הותיר כל סימן. נסיון דומה עם הדיו האדום התגלה כעקר. וכך גם הניסיונות עם העפרונות הציבעוניים, עם הציפורן ועם האילוסטרייטור. הנייר נותר לבן ובתולי. וככה, מתישהו בין סנדוויץ' לקערת קורנפלקס, בין סרט אחד לשני, באופן לא בלתי צפוי, הלביאה התעוררה. היא קמה על רגליה והסתלקה לה."היא עוד תשוב" שיקרתי לעצמי. הרי רעיונות טובים לא נעלמים סתם.
אל מיטתי באותו הלילה פניתי עם כתם של חשש על ליבי. היא חייבת לחזור בבוקר, אותה לביאת רעיון, מוזה, השראה. ובבוקר המחרת כל מה שנותר היה לפדות את החשש הזה. אכן, השינה עושה reset למחשבה וכל גילוי גאוני בזמנו מתגלה כמטופש ומגוחך בשעות הבוקר הבהירות.
כעת אני שוב במצב של עצירות. נמצא בתחתית סקלאת היצירתיות, בנקודה הנמוכה ביותר בפרבולת הייאוש, במקום שבו חדוות היצירה היא זיכרון ישן שלא עתיד להתרגש מחדש.
יותר מכל מסלול אחר שלקחתי בחיי מזכיר הפרוייקט הנוכחי רכבת הרים. מפסגות גבוהות של יצירתיות והשראה אני צולל במהירות אל תהומות של יובש ויאוש רעיוני.
מי יודע מתי אתפס לפיסגה הבאה. מה שנותר לי לעשות הוא להצטייד בספר סקיצות קטן, עט נובע עם מחסניות דיו בכוננות מלאה, ולארוב לאותה לביאה חמקמקה ולהזדמנות שתשיב אותה אל זרועותיי.

אולי?

לא ממש

כנראה שלא

יש מצב

לא נראה לי

דרושה: מוזה

אז יש בריף מנוסח. הכיוון ברור. ועכשיו צריך לרתום את העגלה הזו לסוס היצירתיות. אבל מה? הסוס הזה התפגר איפשהו בשלהי סימסטר א'. גסיסה ארוכה ומכוערת. חבל עליו כי דווקא הצליח פה ושם להרביץ עבודה. ועכשיו אני מסתכל מסביב ואין פה סוס אחד לרפואה. יש פה חתול אחד מכורבל בפוך על המיטה שלי. אבל למסכן אין עניין לסחוב את העגלה שלי. אז מה עושים? קושרים שרוכים חזק, אוכלים טוסט עם כלמיני טעים, שמים מוזיקה לעניין ופשוט מתחילים לדחוף את העט בכוח. והנייר מתנגד. הוא לא פראייר. טוב לו להישאר לבן. אין לו כוח לסתם לכלוך, ועוד לליכלוך סרק, לסקיצה! והוא, הוא קנסון 300 גרם, המינימום בשבילו זו הגשת ביניים! אבל אני חורק שיניים, מכבה את המבקר הפנימי הפרפקציוניסט שמנסה לצנזר את שירבוטי החימום האלה, ומתחיל לתת עבודה.
אם המוזה לא באה צריך לחזר אחריה. קו פה, כתם שם, אולי גם איזו יציאה גראפית ניסיונית. אין, מוזות אוהבות סקיצות. זה יכול להתחיל בסקיצה אחת או בשלושים, אבל בסופו של דבר המוזה בו תבוא. ועד שהיא תגיע, אני עם העט ביד, מלכלך גיליונות ולחילופין צובר מגה-בייט אחרי מגה-בייט של קבצי אילוסטרייטור.

להלן הניסיון האחרון. מי יודע, אולי יש פה איזו מוזה בסביבה שמחפשת מושא להשראה...

ירושלים של מטה

אני בסך הכל אוהב את ירושלים. אני מנהל עם העיר הזו רומן ארוך שתחילתו כילד אי שם בשנות השמונים עם כעך משומשם בשער יפו, שיאו בשנת השירות ב"קן גונן" בקטמונים והמשכו עם קבלתי ללימודים בבצלאל. את התקופה האחרונה של שלוש וחצי שנות הלימודים אפשר להגדיר כהתפכחות מרומנטיקת הנעורים וגלישה נעימה אל שגרת נישואין יציבה ובוגרת. אני מסתכל על הזוגיות הזו ומנסה להבין למה בעצם אני עדיין אוהב, במיוחד כאשר המציאות הירושלמית תופחת על פני פעם אחר פעם. לפני כשנה הייתי בברוגז נוראי עם העיר: מאסתי בגדודי התיירים במחנה יהודה, בחבורות הצעירים דלוקי הרד-בול וודקה בכיכר ציון, בציבור החרדי המפגין בשבטי ישראל פינת הנביאים נגד "החילוניות" הנורמלית שלי, באלימות הגסה של נתיבי התחבורה הצפופים שחוצים את המטרופולין ובגזענות הגואה שחצייה הרבים מופנים לכל אחד מציבורי העיר ולא רק למזרחה. ובכל זאת, ולמרות כל זאת, לא פזלתי ולו לרגע אל אחותה רכת הימים היושבת לחופיו של הים התיכון, למרות שרבים מידידי מונים זה זמן רב את השבועות והימים עד לנקודה בא ישאו רגליהם ומטלטליהם ויהגרו אל העיר בת הטיפשערה שלא הולכת לישון.

בחלוף השנה הזו, בין אם בגלל תהליך טבעי של התבגרות והבנה ובין אם בגלל התפכחות והשלמה, הצלחתי במידת מה להפריד בין קומץ הטוב ומלאי הרע המצויים בירושלים בכל סימטא ורחוב, ולאהוב אותה כמו שהיא מתקיימת בהווה, ולאו דווקא כמו שהיא הייתה יכולה להתקיים (כלומר- כמו שהייתי רוצה שהיא תתקיים).

מרבית הפרוייקטים בהם בחרתי לעסוק במסגרת הלימודים בשלושת הסימסטרים האחרונים היו לרצף של נסיונות לתאר לעצמי את מאזן האהבה והשנאה שאני חש לעיר ולתושביה. כהמשך טבעי להתהליך הזה מצאתי לנכון לעסוק גם במסגרת פרוייקט הגמר בתסביך הירושלמי שלי. הרשו לי לפרט מעט על ה"חזון" שלי: הפרוייקט יורכב מכ-5 סרטוני אנימציה קצרים (כ-15 שניות כל אחד) אשר יהוו פרומו לתוכנית טלוויזיה

דוקומנטרית פיקטיבית לחלוטין אשר תעסוק בבעיות הרבות שבירתנו "לוקה" בהן ותיקרא "ירושלים של מטה". המדובר הוא במעין "רשימת סימפטומים" השוללים, בתור התחלה, את כתר "הבירתיות" מהעיר ובהמשך את כובע "הנורמליות" מירושלים כמקום שאפשר לחיות בו. הכיוונים אותם אני מתכוון לתקוף (אכן, לתקוף במלוא מובן המלה) הם הבעיות ה"טובות" והמוכרות של העיר: הקיטוב בין הציבור החילני לציבור החרדי, הקיטוב בין היציע המזרחי בטדי לבין מזרח העיר, הדימיון הבעייתי בין עסקניי בית הנבחרים לבין עסקני הנדל"ן וכיו"ב. אבל אני גם מעוניין להראות כיצד בסופו של דבר אני, בתור ה"ירושלמי הטוב" אשר משלם ארנונה בזמן, עושה שירות מילואים פעיל, איש ה"בסדר גמור", ה"משכיל" ו"הנאור", גם אני ראוי להיכלל ברשימת המטרות של חיצי הביקורת. אני מוצא שבנסיונותי לסדר את הנושאים בהם אני מעוניין לעסוק אני נופל לתבניות קלישאתיות וצפויות ולעיסוק שטחי ולא ממצה בנושא. לאחרונה התחלתי להיפגש עם מספר חברים ירושלמיים גזעיים (ויש לי רשימה נוספת של אושיות תרבות מקומיים) ועל ידי השיחות שאני מנהל איתם אני מנסה להגדיל את בסיס פירמידת המחקר שלי, אשר ככל שיהיה רחב יותר, יאפשר לי להביא את קודקודו הצר למקום גבוה יותר. 

בימים אלה כשאני חש כיצד השבועות זורמים לי בין האצבעות ומסלול ההמראה המיועד לפרוייקט הולך ומתקצר, אני מעוניין בכל זאת להמתין רגע, לזכך את הרעיונות הגדולים לפני שאתמצת אותם למספר שניות מונפשות, לקחת נשימה עמוקה ותנופה גדולה ולהסתער בכוח גדול לעבר לילות רבים ללא שינה, עיניים בוערות מצפייה חורכת במסך המחשב ופרקי ידיים כואבים משעות של איור וניווט העכבר.

להלן ניסיונות העיצוב הראשונים של הדמויות. התנסות לא לגמרי חסרת טעם, כי מכל ניסיון לומדים, אך בכל זאת תחושת בזבוז זמן מסויימת. בסך הכל קשה לאייר רעיון שעדיין לא נוסח במלים.

מתחילים לעבוד!

זהו טקס קבוע. אני חוזר הביתה מהעבודה או מהלימודים, מלטף את החתול לשלום, תולה את האופניים על הקיר ופונה בצעדים נחושים לעבר שולחן העבודה. המלאכה מרובה והזמן מועט. יש בריף לכתוב, מחקר לעשות וארט שלם לעצב. אני מפעיל את המחשב ועד שה"פוווואאה" של המק מרעים בלחישתו אני כבר מוריד נעליים ונכנס לנעלי הבית שלי. עד שה"קוווווה-בלופ" של הסקייפ מקרקר אני כבר מספיק לתת לחתול אוכל. אני לוחץ על האייקון של Firefox ובזמן שכל הלשוניות הפתוחות עולות אני כבר מספיק לבקר בשירותים. אין עלי בייעול זמנים. כל דקה חשובה בלו"ז הצפוף בדרך ל28.6, תאריך הגשת פרוייקט הגמר.
הfeature החביב עליי בכל מנוע חיפוש הוא הBookmark Toolbar: מסודרים לפי חשיבות נמצאים כל האתרים החביבים עלי ביותר, מוכנים לבחינה ובקרה החיונים עד מאוד לתהליך העבודה שלי. הסיבוב מתחיל בג'י-מייל, ממשיך בפייסבוק, חדשות "הארץ", Yahoomail ,Youtube ומסתיים בפוסטים האחרונים ב !FFFFOUND.
את העבודה אני אתחיל מייד לאחר שאענה בג'י-מייל לאמא לגבי מסיבת היומולדת של אבא ואזמין את אייל לטיול אופניים במדבר. לאחר מכן הצצה קטנה ובלתי מזיקה בקישור לכתבה על האורוויזיון ב"גלריה" שאלון העלה לפייסבוק.יש פה גם אנימצייה קצרה ששווה לבדוק. השראה לפרוייקט, לא? עד שהיא עולה אני קופץ למטבח ומכין טוסט זריז. מכיוון שסרטון האנימציה נגמר אחרי 2.5 דקות ויש לי עוד חצי טוסט לגמור אני מדלג ליוטיוב וצופה באיזה קטן ונהדר של "החמישייה". באמצע מערכון השלישי הטוסט כולו כבר ספון בבטני ואני חוזר למטבח כדי לאזן את הנישנוש המלוח בחצי פומלה. לאחר המערכון העשירי, חצי הפומלה השניייה ושלושה קרקרים עם גבינה בולגרית דובי עולה מולי בצ'אט: "מה עושה?" ואני משיב: "עובד על הפרוייקט". וכך, לאחר מספר חילופי שורות אני אכן מתפנה סופסוף להתחיל לעבוד על הפרוייקט. לפני כן בדיקה קצרצרה של המתרחש בארצנו: ריפרוף על הכותרות של "הארץ". העובדים הסוציאלים מפגינים מול משרד האוצר. רק רבע שעה מפה. מטרה חשובה. אבל אין זמן! חייב לעבוד על הפרוייקט. אוי, דירוג של הפרסומות הסקסיסטיות ביותר בתקשורת ב"עכבר העיר"! אין, את זה אני חייב לראות. אבל אחרי זה מתחילים לעבוד. חייבים.
עד שפרסומת נוספת שמנמיכה את מעמדן של הנשים (וחושפת את נתוניה המרשימים של נעה תשבי) נטענת אני קופץ למטבח ומערבב לי עוד איזה מתאבן של גבינה עם דבש שילווה את הצפייה הקצרה בפירסומות. בינתיים אני גם מייעל את הזמן ופותח אילוסטרייטור ופוטושופ. רפרוף מהיר ב !FFFFOUND , בשביל ההשראה, והנה, אני מוכן, נחוש והחלטי, לתת לפרוייקט הזה בראש. כמה חבל שכל הנישנושים האחרונים קצת מעייפים. מעייפים מאוד אפילו. הטוסט, הפומלה, הקרקרים ומעדן הגבינה המאולתר החליטו פה אחד שהגיע זמן לנוח. אבל לא, אני קשוח! אני מנסה בכל זאת לאזור את כוחותי, לחדד את העיפרון, לטבול את הPen Tool בדיו ולסחוט מהאילוסטרייטור עבודה. אבל לעזאזל עם העייפות הזו. איך אפשר לעבוד כשהעפעפיים מתמגנטים זה אל זה?וכאן אני נפגש בדילמה: אפשר להכין כוס קפה שחור וחזק ולהאבק בלאות הפיתאומית הזו. ואפשר, וכאן טמונה סכנה לא קטנה, לקפוץ למיטה לרבע שעה, לשטוף את העיניים בחלום או שניים ולזנק כמו נמר חזרה למחשב. הסכנה היא כמובן שהנמר ימשיך לישון. אבל בגלל ההבטחה לעירנות המתוגברת שהשינה הקצרה מבטיחה, אני בוחר באפשרות הזו ונודר נדר לקום עם הצלצול הראשון של השעון ולהתחיל לעמול. אני נכנס למיטה, נשאר עם הבגדים, כי זה רק מיצמוצון שינה קצר, ועוצם עיניים. הן לא נפתחות אחרי הsnooze הראשון. בשני אני מחליט שעוד חצי שעה של שינה בטח לא תזיק. אני קם סופסוף לאחר שלוש שעות, עפוף קרומי עייפות וראשי קהה וכבד. אני מדליק דוד למקלחת מרעננת וחוזר למיטה לרבע שעה עד שהמים יתחממו. חצי שעה. ועוד אחת. וכך, לאחר ארבע שעות מהרגע בו פרשתי למנוחת הריענון הקצרה, אני נזרק למקלחת קצרה, כי אין זמן להשקיע ולהתגלח, ומוכן סופסוף להתחיל במלאכה.אבל לפני שאני מעיר את האילוסטרייטור לעבודה, רק עוד סיבוב קצר על הBookmark Toolbar....