הר אחד יותר מדי
מאז שכתבתי פה לאחרונה על הטיפוס לפסגת פילטוס צברתי לא מעט קילומטראז' אנכי: סביב אגם לוצרן, לחופיו שוכנת עיר מגורי הזמנית, מזדקרות לא מעט פסגות. את חלקן פקדתי עם אופניי ואת השאר ברגלי. פרט למסעות עם אופניי, בדרכי ליווו אותי חברים מן החילופים. בין האטרקציות מעוררות ההשראה בהן נתקלנו כלולות אגם הררי קפוא (ותחרות הקפצת אבנים על פניו, שלא ממש הצליחה), נוף אלפיני מעורר השתאות שנגלה מפסגת הטיטליס (3200 מ') ואינספור מדרונות תלולים.
המסע של הסופ"ש האחרון נתן לנו מעט יותר ממה שביקשנו. בשעת בוקר אפרורית ירדנו מתחנת הרכבת שבכפר הביניים (בין תחנות חשובות יותר) "דורפלי". היינו ארבעה, חמושים במלבושים חמים, פת לחם והרבה אופטימיות. היו שם רוזי- הגירסה הגרמנית להיידי בת ההרים והגרסה המודרנית לבילבי בת-גרב, אלפונסו- חובב מטאל מספרד שהחליט להצטרף בעקבות המוניטין שיצא למסעותינו, יאנאר- אסטוני הרפתקן שלומד פילוסופיה שתקע דגל כמעט בכל פסגה אפשרית במחוז לוצרן, ואנוכי.
הטיפוס התלול שהחל מהרגע בו ביקשנו לצאת מן העמק בו שכן הכפר הקטן (500 מ' מעל הים) מחק מפניו של ידידנו הספרדי את החיוך אך עורר את השימחה המוכרת בשרירי הרגלים של השאר.
את הדרכים התלולות הללו מלווים מראות מוכרים של כפרי איכרים קטנים, כנסיות פשוטות והרבה חרא של פרות. מסביב קירות כבירים של סלע יצרו אולם אדיר שתקרתו השמים המעוננים, אך למרות מזג האוויר הסגריר שעטנו מעלה לעבר פסגת יעדנו- ההר הקרוי "בריסן". השביל הצר התפתל בין עצים מחטניים ירוקים ועצים שחורי גזע ורחבי נוף שעבר השילו את מרבית עלוותם.
אני ויאנאר דילגנו בראש, מאתרים את סימון השבילים האדום-לבן, בזמן שרוזי תמכה מוראלית באלפונסו המתנשף שלא ציפה לעונש התלול שההר זימן לו.
לאחר מספר שעות ניצבנו על הרכס הגבוה מכוסה השלג המשתפל מפסגתו של בריסן ועמדנו בפני פיצול דרכים: אני ויאנאר היינו להוטים להסתער על הפיסגה, כוחנו עוד במותנינו, ואלפונסו שכוחותיו כבר התאיידו לשמיים עם הזיעה הרבה, הבהיר לכולנו שהוא יורד מן ההר. רוזי גילתה אחריות ובגרות והתלוותה אליו במסעו מטה. אני ויאנאר, שגילינו לא בגרות ולא אחריות, שמנו פעמינו לעבר הפסגה, מתעלמים מן השעה המתאחרת ומן השלטים שציינו בדיוק שוויצרי את הזמן הנדרש לשם ההעפלה לפסגה. שנינו בטחנו בכוחנו וביכולתנו לכבוש את ההר. הרגשנו בלתי מנוצחים ודילגנו לעבר הפסגה הקרובה כצפירי עיזים אלפיניות. המסלול הצר נמתח ממש על חודו של סכין הרכס, מימיננו  מדרון תלול מכוסה עשב צהוב ודרדרת סלעים שחורים ומשמאלנו מדרון תלול אף יותר, מכוסה שלג עמוק. נוף הרכסים העצומים שמימיננו והמדרון השמאלי הגולש ברידה ממושכת אל עמק רחוק מתחתנו נתנו את ההרגשה המאוד ממשית של הליכה על חבל, בין שמים וארץ. הברכיים פקו והלב הלם, אך הפיסגה הייתה ממש במרחק נגיעה. בהמשך הדרך גם המסלול כוסה בשכבה דקה אך חלקה של שלג והרוחות החזקות מאוד שהחלו לנשוב מדרום הוסיפו לתחושת חוסר היציבות והסכנה האפשרית הטמונה בהמשך ההתקדמות. "ממשיכים?" יאנאר שאל. אני מביט בפסגה ומשיב "ממשיכים". הרוח, שכמו באה לבחון את אומץ ליבנו (או את שכלנו הישר) הרימה ענני שלג אל השמים ואנו כוסנו באבק קר ולבן. אנו צועדי שפופים, שולחים ידיים מאזנות אל הרצפה הקרה, מתקדמים לאט, אבל עדיין מתקדמים. "ממשיכים?" אני מביט ביאנאר. הוא מביט בפסגה הקרובה עוד יותר ועונה "ממשיכים". עם כל משב רוח אלים שהגיע אנו נדבקנו אל הריצפה, וכשהוא שכח, המשכנו. לשנינו היה ברור ששכל הנראה זו תהיה ההזדמנות היחידה שלנו לבקר את הפיסגה בתקופה זו ושנינו התעקשנו להמשיך. סכין הרכס כמו הלכה והתחדדה והמסלול הקצר אל ראש ההר שלפנינו היה מכוסה במספיק שלג שיסתיר כליל את הנתיב. למרות שהמשך הדרך נראה בבירור כעבור 10-20 מטר הלאה, הבנו שככל הנראה ההעפלה הגיע לסיומה. לא בלב כבד מדי, מכיוון ששנינו כבר הפכנו לארטיקים אנושיים צוננים ובטחוננו העצמי התערר זה מכבר, החלטנו לשוב לאחור. אך כמו זבובים שנכנסו בקלות אל המלכודת, גילינו קושי אמיתי לחזור חזרה. בחיי לא ניצבתי ברוח כל כך חזקה ואלימה כמו שעל ההר ההוא. מימיננו היא העלתה ענני אבק ואבנים קטנות, ומשמאלנו היא הביאה את ממטרי השלג הלבנים. לפעמים על ארבעת רגלינו ולפעמים בזחילה על ישבננו, התקדמנו באיטיות חזרה. כאשר הרוח נשבה במפלצתיות יתרה נאחזנו בכוח בסלעים נוכח החשש המוחשי שהרוח תתלשנו מן האדמה ההקשה אל עבר המתלול. בעוד חלקו האחרון של המסע, ההעפלה, ערך כחצי שעה, הירידה מן הפיסגה ערכה כשעתיים וחצי. כאשר עמדנו סוף סוף זקופים על אדמה יציבה כל אחד מאיתנו ניסח לעצמו לקח של ענווה וצניעות בראשו. אך מסע ארוך ביותר עוד עמד לפנינו. ירידה במדרונות הצפוניים של הרכס, אשר בהיותם נסתרים במרבית שעות היום מחום השמש, היו מכוסים שלג, ואיתם גם נתיב הירידה. ככל שהנמכנו אל העמק שלמטה כך גם המניכה השמש מיקומה, ומהר מאוד מצאנו עצמנו תועים בשלג, אך תמיד בכיוון מטה. אמנם התבוססנו בבוץ ושלג בתוך יער שחור בשעת ערב חשוכה, אך שנינו ידענו שמהרגע בו הצלחנו לרדת מן הפסגה האיומה ההיא, אנחנו נהיה בטוחים ובסופו של יום נגיע חזרה למחוזות חמימים ונעימים. לאחר מספר שעות של ירידה איטית פגשנו באיכר חביב ובמשאיתו, ובנדיבותו הוא הקפיץ אותנו למטה לעבר תחנת הרכבת שבעיירה דלנוויל. שנינו התפרשנו בחיוך עייף על מושבי הרכבת הפרברית, ולמרות שלא נגענו בחודה של הפיסגה, היינו שמחים על בטן מלאה בסיפוק של הרפתקה טובה.
ומה לגבי שני רעינו, רוזי ואלפונסו? הם נתקלו עצמם בהרפתקה משלהם. בחירת נתיב שגוי, הסתבכות בין מדרונות תלולים מדי להליכה וצוקי סלע חשופים בחשיכה המתעתעת. אלפונסו המבועת לא ימהר לחזור חזרה אל ההרים אך אני בטוח שעם רוזי ויאנאר עוד יצא לי להנות בשבוע הבא מאוד פסגה שוויצית.
בסופו של היום צפתי מותש בתוך אמבטיה חמה, עוצם את עיני וצופה בתמונות ההרים שנחרטו בראשי, חושב על לקח היהירות שאני מסרב ללמוד פעם אחר פעם, ויודע שזו לא תהיה לי הפעם האחרונה שאני מסתבך בצרה נהדרת שבזו.

אמצע
שעת לילה צעירה, בערך 23:30, אני צועד על אחד הגשרים שחוצים את הרוייס (הירקון של לוצרן) ולועס בכח את השווארמה הצמיגית שקניתי ברחוב בני המיעוטים באזלשטראסה.
הידיים כבדות מעבודת ההובלה בציריך שממנה זה עתה חזרתי והרגליים עייפות מהטיפוס על ה"טיטליס" אתמול. השמיים בהירים ומאחורי תפאורת הכנסיות והארובות נמתח מסך הרים שחור.
הטיול הלילי הזה בחזרה אל הדירה בעיר העתיקה, הבטן הריקה שמתמלא במהירות והרחובות הריקים מכניסים אותי למצב רוח מהורהר ואני מוצא את עצמי עורך סיכום ביניים,
מעין ספירת מלאי לחודשיים וחצי האחרונים. כנקודת מוצא אני מציין לעצמי שלא לחוויה הזו ציפיתי (או ייחלתי) כשדמיינתי בראשי את ה"חילופים":
לא זו הדירה בה דמיינתי שאתגורר, לא את בית הספר הזה דמיינתי על שיעוריו, מוריו ותלמידיו ובכלל- לא כל יום הוא מערבולת חוויות מסעירה. אפילו ההרים הגבוהים להם אני כל כך עורג אמנם שם, אך הם שם כחלק מחבילת הטיול המאורגן ביחד עם השוקולד השוויצרי, השעונים, האולרים והגלויות שכל תייר רוכש לעצמו, וככאלה- הם מעט סואנים לטעמי.
אודה ואתוודה שבמהלך החודש הראשון שהעברתי פה חלפו במוחי רעיונות כפירה ברעיון החילופים. לא נהניתי. השיעורים בבית הספר לא סיפקו אותי, לא מצאתי מסלול בו אוכל להמשיך את מתכונת לימודי מהארץ, יוקרת המחייה בשוויץ הטילה צל כבד ומעיק על ימיי, עם חבריי השוויצרים לכיתה די התקשיתי לרקום ידידות ומיום ליום התגבשה אצלי ההבנה שזו הייתה טעות לבוא לפה. טעות שחשבתי לנסות ולתקן מספר פעמיםץ פשוט לקנות כרטיס ולחזור אל שנת הלימודים בארץ לפני שהיא מתחילה.
ובכל זאת, על אף האכזבות שכן חוויתי פה (כנראה בגלל ציפיות מוגזמות), הקור היבש והשווארמה היבשה עוד יותר, מביאים אותי להכרה שככל הנראה אני דווקא מרוצה מהשהייה שלי פה. איך זה עובד בדיוק? הנה כמה סיבות ובסופן מסקנה:
א. בראש ובראשונה- האנשים: ויניסיוס הברזילאי, אומיד מאיראן, אדיטי ממקסיקו, רוזי מגרמניה, מריים האוסטרית, יאנאר מאסטוניה, אלפונסו הספרדי וגיל מנתניה ועוד רבים אחרים שהגיעו לכאן מרוב קצוות תבל. הם הקהילה הקטנה שחווה את אותן החוויות, הסביבה התומכת והכל כך חיובית שעוזרת לי להפיג את המרירות, איתם אני מוריק פחיות בירה ב10 קריאות "לחיים" שונות והם הנוף הבאמת מעניין שיש ל"טיול" הזה להציע.
ב. הניחוח האירופאי והזרות הנעימה: רחובות מרוצפי אבנים שחורות וחלקות, בתים ישנים עם גגות רעפים וארובות מעשנות, חורף קר וצונן, תרבות קרה וצוננת לא פחות והתחושה הבלתי מחייבת של אחד שהוא לא דייר קבע אבל בעל זכויות מקומי שאיננו תייר. כשאתה זר ומביט על החיים המקומיים מן הצד, אז גם למכוער יש ערך אסתטי, לתפל יש טעם חדש, גם חוויה רעה היא חוויה שונה והיאוש, כפי שכבר אמר גדול ממני, נעשה יותר נוח.
ג. אמנם הבית ספר לא ענה על כל ציפיותיי (האמינו לי בצלאלניקים יקרים- יש לנו בית ספר מצויין), אך הוא בהחלט הכניס לי כמה רעיונות חדשים, כיוונים שלא ממש הייתי מגיע אליהם אם לא הייתי יוצא להרפתקה הזו. עצם היציאה מהמסגרת המוכרת וכניסה אל המסגרת השונה די חייבה אותי למצוא דרך חדשה ולהגדיר כיוון אחר.
ד. ובכל זאת, הר זה הר. אין בכוחם של כל גדודי הסינים/הודים/אמריקאים/תיירי-must-see-highlights החמושים במצלמות יקרות להחריד עם עדשות אימתניות למנוע את הצמרמורת העוברת בגבי בזמן שאני צופה אל המדרונות האינסופיים של ההרים האדירים האלה.
בקיצור: אני די מרוצה מכל העניין הזה של החילופים. כל הזדמנות לצאת אל העולם ולחוות אותו מעמדה של "תייר מקומי" היא הזדמנות מבורכת. אני מניח שאחד השיעורים החשובים שלמדתי פה (ועודני לומד) הוא שתוכניותיי לעולם ישתנו, ציפיותיי לעולם לא ייענו במלואן ושאכזבה מסויימת היא די וודאית. מה לעשות- הדימיון שלי בדרך כלל ממריא אל היעד הרבה לפני שאני נוחת על הקרקע: הוא מספיק לטפס על פסגות גבוהות, לרכוב אלפי קילומטרים, לשרטט לפרטי פרטים רחובות, סמטאות ותמונות נוף רחבות והוא לא ממש נותן לדבר המוצק הזה- "מציאות"- להסיח את דעתו.
בסופו של דבר הדימיון הוא זה שמעורר בי חלומות אשר בעקבותם מגיעות האמביציה, המוטיבציה ובשלב מאוחר יותר גם הפרקטיקה.
החוויה השוויצית מלמדת אותי שענווה הכרחית גם בחלומות ושציפיות הן פרומו בדיוני לעתיד אפשרי אך לא וודאי.

פילאטוס של האופניים     באחד מהימים בחודשי החורף אשתקד, כאשר נותרו לי 10 דקות תמימות להגשת טופסי הבקשה לחילופי הסטודנטים במזכירות המחלקה (לאחר שהחלטתי כי אולי בכל זאת כדאי לנסות), ניסיתי למיין את המדינות השונות המוצעות לפי מספר קריטריונים חשובים, שאחד מהם היה התבליט הטופוגרפי שהמדינה מספקת. המחשבה שכמובן כיוונה את צעדי הייתה הפעילות החביבה עלי כל כך בה תכננתי לעסוק מחוץ לשעות הלימודים, הרכיבה על אופניי. מי מאיתנו לא חושב על פסגה גבוהה כאשר המילה "שוויץ" נזרקת לאוויר? המדינה שהשוקולד המפורסם ביותר שלה מעוצב כהר מחודד היא האם-אמא של המדינות ההרריות. אך אני, בין פרו-סמינריון, הכנות לטיסה ושעות עבודה מרובות לא ממש התכוננתי למעמסה הפיזית שהמדינה הזו עמדה להכיר לי. התלהבות יתר וזיכרון ימים בהם חרשתי את הרי הגולה עם אופניי הנאמנות חיזקו אצלי את הרעיון שאת זמני בשוויץ אחלק בין כיסא הלימודים לאוכף אופניי. ובכן, כפי שציינתי בטור הקודם, מה שמחתי לגלות שמחלון חדרי נשקף הר מחודד ותמיר. שמו בישראל ובשוויץ הוא "פילאטוס". כן, כן, לתלמידי איקונוגרפיה נוצרית שבינינו מזכיר השם את אותו מלך רומי אשר הורה על צליבתו של ישו הנוצרי. לפילטוס של לוצרן אין דבר וחצי דבר עם נביאים ומשיחים או עם הברית החדשה, אך עם צליבות- יש גם יש. חדור מוטיבציה והרבה ביטחון עצמי פניתי יום ראשון חמים אחד אל עבר מדרונותיו הנמוכים של ההר. מבט הכנה חפוז בגוגל-ארץ' גילה לי שלוצרן נמצאת בגובה 450 מ' מעל פני הים ואילו ראשו הקרח והמלכותי של פילאטוס נמצא אי-שם ב 2080, לרוב מעל העננים. אבל, כמי שניכן בעיניים גדולות, רגליים קטנות וחוסר הבנה בסיסי בפיזיולוגיה של הבטטה, מצאתי את עצמי מסתער על הענק המקומי. כשפניתי לשאול את הגברת הנחמדה שבקופות של הרכבל הנמתח אי שם אל צוקי הסלע עם ניתן להעלות את האופניים באחד התאים האדומים הקטנים, ככה בתור פור קטן להתחלה, היא חייכה והנידה בראשה לשלילה. כאשר שאלתי, נוכח מזלג הדרכים שליד הקופות, באיזה כיוון עלי לפנות, היא חייכה חיוך גדול עוד יותר, לא בלי זיק של סאדיזים, והשיבה: "זה לא משנה, הכיוון הוא למעלה". ואני, מחייך חזרה עם  איזה "דנקה-שיין" עילג, בוחר בנתיב השמאלי ומתחיל בטיפוס. השבילים העולים אל ההר הם מעיין מדרכות קיבוץ סלולות ושחורות המתפתלות בין דשא ירוק-ירוק, חלקות מרעה מגודרות כבל חשמלי, פרות שמנות ועסיסיות ובקתות מלוטשות הנראות כאילו הוצבו כאן כתפאורה לסרט תדמית של משרד התיירות השוויצי. אני מתחיל לתפוס גובה ומתחתי מתחיל הנוף לקבל צורה יפה: הנה אגם לוצרן הרחב, בתי העיר אדומי הגגות וגם מעט מהדרך המפותלת שהותרתי מאחורי. כוחי עדיין במותניי ועל אף הזיעה המרובה הניגרת מכל סנטימר משטח פני עורי, אני עדין חזק ברוחי . קבוצות רוכבים דוהרות מולי בדרכן מטה, לאחר כיבוש הפיסגה. ככל שאני מתקדם מעלה והזמן נוקף, אני מתחיל לחטוא בציפיה להיות כבר חלק באותן ברי מזל שכבר זכו לגלוש מטה בדרכים המהירות הללו. כן, אני כבר הרבה פחות זחוח, אני מתחיל להבין שחלודה תופסת לא רק בברזל חשוף וככל הנראה, על חטא היוהרה יהיה עלי לשלם באותו המטבע שביזבזתי. כמה מייאש היה לגלות שרוכבים המבוגרים ממני בכ-30 שנה מאיצים בקלילות כאשר הן עוקפים אותי בנימוס בדרכם למעלה והלאה. אני אולי לא בכושר, אך עקשן אני כן. וכך, לאחר זמן לא מועט, אני מוצא עצמי למרגלות הפיסגה הגבוהה בנקודה בא המשך ההתקדמות הוא ברגל בלבד, כ-1450 מ' מעל הים. הנוף כנראה נראה יפה מפה, אך אני עסוק מדי בלנשום. הירידה, כמובן, מהירה הרבה יותר ומענגת אפילו עוד יותר. אמנם נוכחתי שאני עדיין לא מוכן למטלה של לרכוב ברציפות אל קצה מסלול האופניים ברומו של ההר, אך עיניי נותרו גדולות כשהיו. וכך, כשבועיים לאחר שניסיתי לראשונה להעפיל אל ההר, פניתי לביצוע המשימה בשנית, לא פחות בטוח בעצמי והפעם בחרתי בנקודת הסתערות אחרת. מבט בגוגל ארץ' שכנע אותי שאני מסוגל למשימה ושאולי אוכל אף להרהיב עוז ולהאריך את הרכיבה בסטייה אל פסגות נוספות שבסביבה. את דרכי אל תחילת המסלול ביליתי לאורך האגם הכחול. הדרך המישורית הבריחה כל עננת כישלון שהתגנבה אל ליבי. משפחות רבות יצאו לטייל בשבילים, ענני הגשם בחרו לנוח אי שם בחלקת שמים רחוקה ופרט לצלילה החרישי של שרשרת אופני באמת אפשר היה לחשוב שמדובר בחלום קטן על שוויצריה קייצית. צלצול השעון שקרע אותי משנת הירהורי הציבעוניים היה המיידיות והחדות בה החל המדרון לטפס היישר מן המישור שלגדות האגם. דרך אספלט טובה התחלפה במהירות בדרך חצץ מדורדרת וזיכרון השרירים את מעמסת השבועיים הקודמים החל להקפיא את ירכיי המבועתות.  על אף היות שוויץ הארץ המסודרת בארצות תבל ועל אף השילוט המצוי בכל צומת ועיקול, מהר מאוד מצאתי עצמי תועה וטועה בינות עצים מחטניים אימתניים ושבילי מטיילים מעוקלים. על אף שיכולתי לחזור כמה עשרות מטרים לאחור ולנסות להתאפס על עצמי, בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לוותר על כל סנטימטר שהרווחתי בדרך למעלה, לא משנה עם הוא בדרך השגוייה. בינתיים, כבמעיין פסקול מטאורולוגי להתרחשות שבמעבה היער, החלו העננים הקודרים לתפוס את מקומם ברקיע. "אני אידיוט, אני טיפש, אני מטומטם", חלקתי לעצמי מחמאות בעודי גורר את אופניי בינות מבוך הגזעים. אך כמו בכל סיפור מוצלח, גם פה הופיע האביר החסון שבא להציל את היפהפיה חסרת האונים, הפעם בדמותו של שוויצרי חסון ומזוקן שהגיח על אופניו המשוכללים בין העצים כשחיוך של לוחם שרמס תחת צמיגיו ענקי גרניט לרוב נמתח מתחת לאפו. הלך זה, כבן 67, הורה לי להיצמד אליו והוא יובילייני בביטחה אל היעד המיוחל. אין בעיה, חשבתי לעצמי, כמה מהר יכול ידידי הקשיש להתקדם? ובכן- מהר מאוד. מאז שיעורי הספינינג במד"סים בבה"ד 1 אני לא זוכר עינוי אנ-ארובי שכזה. בעודי נלחם על כל חלקיק חמצן שבאוויר, המבוגר החביב מספר לי בנחת על מסעותיו בחלק זה של העולם. מהר מאוד, אך לא מהר מספיק, החלטתי לתת לאדם טוב זה פור קטן, כדי שירגיש שאונו עדיין איתו, בזמן שאני פניתי אל צידי הדרך לנסות את מזלי בהתאבדות. במבט לאחור, הנוף שנגלה לעיניי היה די מדהים. באותו הרגע, כאשר רקותיי מאיימות להתפוצץ מעוצמת הדופק, הדבר היחיד שהניע אותי לכל פעולה שהיא היה כוח המשיכה. שפוף מעל כידון אופניי התחלתי צועד במעלה ההר, משלים את הק"מ האחרונים במספר רב של צעדים ובדקות ספורות בלבד של עבודת פדאלים. לקצה המסלול דווקא כן הגעתי לבסוף. כושרה של עקשנותי לא נפגע במהלך חודשי הבטלה הרבים שחלפו מאז מסעותיי האחרונים.  על אף הויה דלה-רוזה שפילאטוס זה העבירני במעט השבועות שאני כאן, את לקחיי המתבקשים עוד לא למדתי. עודני משוטט בעזרת הלווינים של גוגל מעל פסגותיו של המלך הענק הזה ומתכנן את המערכה הבאה. אמנם כרגע אנחנו עומדים על 2-0 לטובת ההר, אך משחק הגומלין יבוא גם יבוא.

תל-אביב->ריגה->ציריך->לוצרן->אמנברוקה: ברוכים הבאים לגרליסוויל שטרסה 10

מתישהו השכם בבוקר, או מאוחר מאוד בלילה. אני נפרד מאור ומההורים, נותן מבט חטוף בדיוטי פרי וכבר חגור בבטן הבואינג הרץ על המסלול. הזריחה מלווה את המטוס בנסיקתו השמיימה ואני מתפנה לצפות בדיסק יצירות המופת שאור ליקטה בעבורי ("ברונו" פחות מצחיק מ"בורט" אך חולני לא פחות).
נחיתה בריגה, התעפצות קלה בהמתנה לטיסה והנה כבר אני בדרך לציריך.
מהרגע הראשון בו אני נוחת בשדה התעופה קלוטן שבציריך אני מובל כמעט באורח אוטומטי ע"י פיקטוגרמות יעילות ומהר מאוד מוצא עצמי עם כרטיס נסיעה ישירות ללוצרן, ממתין על הרציף החבוי מתחת לפני שטח שדה התעופה. אני מחיל לתפוס שמדובר במדינה יעילה להחריד, אך עדיין אין לי מושג עד כמה. ההלווטיקה, כמובן, שולטת בכל.
לא אפרט על ייסורי נשיאת האופניים הכבדים שנותרו ארוזים היטב בתוך ארגז הקרטון. רק אציין שכל גופי כאב במשך שבוע לאחר שנאלצתי לגרור את המטען הארור הזה. מבלי שהספקתי לנשום את האוויר הזר והטרי של ציריך אני יוצא מהבנהוף (תחנת הרכבת) של קלוטן במנהרה חשוכה, במין אקט תעבורתי מאוד סטרילי ששולח אותי היישר לבנהוף של לוצרן מבלי לבוא במגע עם המדינה החדשה. בדרך כבר נפרשים לעיניי אותם מדרונות ירוקים מפורסמים, הפרות המדושנות והבתים שכולנו מכירים ככל-כך כשוויצרים, למרות שחלקנו מעולם לא ראינו אותם מקודם. אני מנסה לא להתעפץ ולהנות מהנוף החדש אך כמו פרגית צעירה ומורעבת, אני לא מפסיק לנקר.
אני גורר את מטעני הכבד אל הרציף של התחנה ומנסה לפענח איך קונים כרטיס אוטובוס והיכן עלי לרדת. מהר מאוד, בערך כ-12 שעות מרגע המראתי בנתב"ג, אני מוצא עצמי עומד בקומה השנייה של גרליסוויל שטראסה 10, מביט במטבח המאוד אדום ובחדר החדש שיהיה חדרי לחצי השנה הקרובה ומחייך בנימוס לשותפים החדשים. מדובר בשני ברזילאים, ויניסיוס ופרדריקו, סטודנטים לנגינה בגיטרה קלאסית. אני כבר מדמיין את עצמי מתעורר בשעת בוקר מוקדמת ומקלל בפורטוגזית את העונש הדרום אמריקאי שמנגן בחדר לידי.
אני זורק את התרמיל ששאלתי מנעה על ריצפת הפרקט המזוייפת של החדר ומביט מהחלון הגדול על השלט הגדול של מקדונלדס ועל ההר האדיר שמתרומם הרחק מאחוריו. אני מניח שאמנברוקה, עיירת הלווין של לוצרן בה נמצא מעוני הצנוע, היא לא ממש כפר שוויצי מהגלויות. יעידו על כך התורכים מהשווארמה שבקצה הרחוב, הכביש הסואן שמתחת לחלוני ופרוספקט העירייה לתיירים שאינו מתהדר בשום שכיית חמדה ססגונית. לפחות הפסגה הגבוהה הזו שמציצה לה באופק מזכירה לי שאני כבר לא באוסישקין.
אז זהו. תם חלקו הראשון והמעייף של ה"מסע" הזה. אמנם בחרתי לקרוא לבלוג הזה "נע ונד" כי בכוונתי לכתוב פה בעיקר על טיולי בעולם (מה לעשות- על השגרה בארץ אפשר לקרוא בעיתון), אך כרגע, לפחות ל 10 שעות הקרובות אני נהיה ל"נח ונם" עד שאשיב לעצמי את האנרגיה שאבדה אי שם בשמי אירופה במסע החפוז מירושלים ללוצרן.