יהיה לי קשה לפרט כאן על כל שקרה מאז שכתבתי כאן לאחרונה. שלושת או ששת או עשרת השבועות שקדמו להגשת הפרוייקט היו למיקשה אחת של זמן ומקום. ימים ולילות, תל אביב וירושלים, שינה ויקיצה. כל אלו בעזרת הרבה מאוד לחץ היו ליחידה רצופה של התרחשות. פשוט כך. רעיונות גובשו, סטורי-בורדים שורבטו, רשתיות עין נחרכו אל מול מסך המחשב הבהיר ושעות רבות של עבודה התגבשו לכדי 2:22 דקות של תוצאה. בארבע לפנות בוקר ה28.6 נשכבתי לישון במיטתי, משנן משפטים אחרונים לקראת מעמד הגשת הפרוייקט. כאן פחות או יותר הכל הסתיים. מהנקודה הזו הוביל את הסיפור טייס אוטומטי שריחף לאורך חצי שעת ההגשה, דרך הביקורות, מחיאות הכפיים, ולבסוף נחת עם פקק השעם שעף בחלל התצוגה בקומה 8 של בצלאל ואחריו שובל אדמדם של "יין נתזים". לאחר הרגע הזה, שאודה ואתוודה- היה מיוחד ומרגש- הגיעה נפילת המתח הגדולה ביותר שחוויתי מזה זמן רב.
את הימים הבאים- הגשות החברים, יומולדת שלושים (30.6!), טקסי חגיגה ספונטניים וקצרים בפאב זה או אחר, הקמת התערוכה, ערב הפתיחה עצמו- כל אלו עברו במין מריחה ארוכה שנמתחה ונמתחה, כמו יום ארוך העובר על אדם עייף, שמחכה לרגע המתוק בו ראשו פוגש בכרית. מסיבה כלשהי, כשרעש העשייה פסק והגיע העת לאותה מנוחה מיוחלת, גיליתי שאני לא מסוגל לעצור. הלחץ שליווה אותי לאורך העשייה כולה עדיין ליווה אותי, ממש כמו כאבי פאנטום, משום שכעת לא היה דד-ליין לעמוד בו. מצד אחד התשישות הגדולה שדרשה ותבעה הפסקה ומן הצד השני קיים צורך מתמיד להמשיך בעשייה, רק ללא יעד ברור באופק.
בסיכום הכללי אני מרגיש שלמדתי המון מאותם חודשי פרוייקט עמוסים. המן שיעורים קטנים ולקחים גדולים. גם לשעות שבוזבזו לריק או בכיוונים לא נכונים היה תפקיד חשוב וההצלחות קטנות היו שוות בערכן לכישלונות הגדולים. ולהיפך. כי בסך כל הדברים הפרוייקט לא מסתכם באותן 2:22 דקות. על סקאלת הזמן של עשרות ימי העבודה, שתי הדקות האלה הן באמת בסך הכל שתי דקות.
אנצל את ההזדמנות להודות לכמה מכם, האנשים שעזרו לי לי לאורך הפרוייקט ושבלעדיהם לא הייתי מגיע לקו הסיום: החבורה הטובה של א'2, אורי, פליטי קומונות תש"ס של השוה"צ, אמאבא, זיק, פולונסקי ומרב סולומון, אבי אייזנשטיין וכל אותם אומללים ויועצי ג'י-מייל שהצקתי להם בהמון שאלות. לאיתי ניב על שעות ארוכות, ליוליה פורמן הפלשיסטית המהוללת לעומר וודניצקי האנימטור הכל-כך מצויין שבלעדייהם הפרוייקט פשוט היה נשאר שירבוטים סטאטיים על נייר. תודה.
ומה עכשיו? שאלה טובה
את הימים הבאים- הגשות החברים, יומולדת שלושים (30.6!), טקסי חגיגה ספונטניים וקצרים בפאב זה או אחר, הקמת התערוכה, ערב הפתיחה עצמו- כל אלו עברו במין מריחה ארוכה שנמתחה ונמתחה, כמו יום ארוך העובר על אדם עייף, שמחכה לרגע המתוק בו ראשו פוגש בכרית. מסיבה כלשהי, כשרעש העשייה פסק והגיע העת לאותה מנוחה מיוחלת, גיליתי שאני לא מסוגל לעצור. הלחץ שליווה אותי לאורך העשייה כולה עדיין ליווה אותי, ממש כמו כאבי פאנטום, משום שכעת לא היה דד-ליין לעמוד בו. מצד אחד התשישות הגדולה שדרשה ותבעה הפסקה ומן הצד השני קיים צורך מתמיד להמשיך בעשייה, רק ללא יעד ברור באופק.
בסיכום הכללי אני מרגיש שלמדתי המון מאותם חודשי פרוייקט עמוסים. המן שיעורים קטנים ולקחים גדולים. גם לשעות שבוזבזו לריק או בכיוונים לא נכונים היה תפקיד חשוב וההצלחות קטנות היו שוות בערכן לכישלונות הגדולים. ולהיפך. כי בסך כל הדברים הפרוייקט לא מסתכם באותן 2:22 דקות. על סקאלת הזמן של עשרות ימי העבודה, שתי הדקות האלה הן באמת בסך הכל שתי דקות.
אנצל את ההזדמנות להודות לכמה מכם, האנשים שעזרו לי לי לאורך הפרוייקט ושבלעדיהם לא הייתי מגיע לקו הסיום: החבורה הטובה של א'2, אורי, פליטי קומונות תש"ס של השוה"צ, אמאבא, זיק, פולונסקי ומרב סולומון, אבי אייזנשטיין וכל אותם אומללים ויועצי ג'י-מייל שהצקתי להם בהמון שאלות. לאיתי ניב על שעות ארוכות, ליוליה פורמן הפלשיסטית המהוללת לעומר וודניצקי האנימטור הכל-כך מצויין שבלעדייהם הפרוייקט פשוט היה נשאר שירבוטים סטאטיים על נייר. תודה.
ומה עכשיו? שאלה טובה
