נוח אנוח
קול נפץ עמום. אני מיד משקיף מחלון האוטובוס ורואה את הולכי הרגל נרתעים בבהלה. משהו לא טוב קורה לרכב הגדול שמזגז בין כביש לשוליים. לפני שתעלו על אוטובוס בהודו עשו לעצמכם טובה ואל תביטו בצמיגי הרכב, לפחות במידה ואתם מעוניינים בנסיעה נטולת חרדות. הצמיגים חלקים ושחוקים ויוחלפו רק לאחר פיצוץ. וזה בדיוק מה שקרה לאוטובוס שלי מג'איפור לבונדי. אני מצטרף לשורת הנוסעים השלווה הכורעת בישיבת "תרנגולת" בשורה מסודרת לאורך שולי הכביש וממתינה בסבלנות לחילוף הגלגל הקדמי הקרוע בגלגל שחוק אחר. אני מנצל את הזמן להנות מקרני השמש החמות שמאירות את המדבר השטוח של רג'אסטן, עדיין מנסה להפשיר את שכבות הקרח שהבאתי עמי מנפאל. עצי שיטה פרושים עד לאופק השטוח.
כעבור כשעה הנסיעה ממשיכה אך אני עדיין תקוע. פיזית אני מטלטל בתוך אוטובוס השינה בפראות אך נפשית אני מרגיש כאילו אני עדיין בנפאל. אני לא מצליח ל"הרוג" את העייפות הגדולה שהבאתי עמי מההימאליה. למרות שאני משתדל מאוד להשבית את העצמי הפיזי, העצמי הנפשי משנס מותניים ומעלה את התיק הכבד על גבו וממשיך לסמן יעדים לכיבוש. וכך אני מתרוצץ לאורך הערים היפות של רג'סטאן, כמו כדור פינבול בין נקודות על המפה, מסמן "וי" על כל הארמונות והאטרקציות. יום בג'איפור, ארבעה בבונדי, עוד אחד וחצי באודאיפור. ברנאקפור אני כבר גמור. אני מבין שאין הרבה טעם בצורת טיול שכזו: אני רואה את הערים היפות דרך עדשת המצלמה, אני מתכנן את ימי לפי תנועת התחבורה הציבורית ואת לילותי מבלה על הדרגשים הטחובים מזיעת אדם של ה Sleeper Buses. ולכן בקרון המחלקה השנייה לפושקר, בתוך גוש אנושי חם של זרועות ורגליים ומטען, אני מחליט לעצור. אני מגיע אל הגסטהאוס של "סוקה" בלילה קר. וזהו הלילה השמח ביותר שלי בהודו עד כה. חצר צהובת חול רחבה כמעט כמו חיוך החתול הגדול של סוקה מקבלים את פני. מעגל כסאות נצרים סביב למדורה חמה, בונגאלו'ס אדומים, חושה מרופדת וצוות חייכני עושים את השהות כאן לנעימה במיוחד. אני לא ממהר לקום מהמיטה, אוכל את האומלט-צ'פאטי באיטיות, מזמין עוד קפה, ואת הלאסי אני מקנח עם פנקייק בננה-נוטלה.
המקדשים הרבים של פושקר יכולים לחכות, האגם הקדוש של האל ברהמה לא יזכה לראות את השתקפותי במימיו בקרוב והדרכים הפתלתלות העולות אל ההרים הצחיחים ישארו זנוחות. אני נח.

בתמונה מסתתר: שקט נפשי. לקח לי יותר מחודשיים למצוא אותו

מדרגות לגן עדן

כבר כמה ימים שאני יושב בווארנאסי. מתאושש מנפאל, אבל גם מתאושש מווארנאסי. תבינו, ווארנאסי, בדומה לסירופ שיעול שנצטוויתי לצרוך כשלוש פעמים ביום (ע"ע: ברונכיט), היא מרקחת מרוכזת של טעמים חזקים וריחות; היא אמורה לעשות לך טוב, אבל גם מעוררת גל קטן של תחושת גועל.
אל ווארנאסי אנשים באים כדי לעלות את גופות יקיריהם למוקד ולאפשר לנשמותיהם להגיע לנירוונה. אני מנסה לעשות פעולה דומה, להגיע למקום של רוגע ואושר, אך על ידי צריכה מחזורית של בננה פנקייק עם נוטלה במסעדה שבראש הגג. אבל הגנגס הקדוש שזורם כמה עשרות מדרגות הרחק מהמלון שלי מזמין אותי החוצה לרחוץ בקדושת העיר המיוחדת הזו. אל המים הדלוחים שזורמים כאן בנחת לא אכניס אפילו את קצה קצהו של שרוך נעליי. ובכל מקרה, האווירה פה כל כך דחוסה וגשמית, שאפשר בקלות לחוש כיצד כל יציאה אל הרחוב היא טבילה בזרם החי של המקום הזה.

כשם שאפר הגופות שאוכלו על רציפי הבעירה נמהל במימי הנהר הקדוש במהלך היממה כולה, כך נמהלים החול והקודש בסמטאות הצרות של העיר העתיקה: שיירת לוויה, אחת מיני רבות, מתפתלת לאורך קרן הרחוב בסמוך לפינה בה סוחר סמים מציע את החשיש "הטוב ביותר בהודו, רק 2000 רופי ל10 גרם"; במקדש הזהב של שיווא יתבקש התייר ע"י בראמן קדוש לתרומה צנועה של "5000 רופי" וכשיאות זה לשלם, עם כי רק כמה אלפי רופי פחות, יניד הקדוש בראשו וירצין מבטו, כי "זו הקרמא שלך, לא תשקיע קצת יותר?"; ברציפי הבעירה, מקום קדוש וחשוב לכשעצמו, אורבים שומרי הקדושה, ממתינים לרגע הנכסף בו תייר פזיז ישלוף מצלמתו כדי ללכוד את צלם הגופות הפריכות הנאכלות באש, או אז ברגע זה הם יעוטו עליו בלחישותיהם המאיימות ויביעו את עלבון המשפחות שכבודן נרמס, ילינו על הפגיעה בקדושת המת, ויסבירו כיצד פרידה מ1000 רופי תתקן מחדש את הקרמא שנפגעה; אותם רציפי בעירה, נמל אחרון במסעו הארוך ל אדם, הן גם מקום ההתכנסות המועדף על כנופיות הכלבים הרבות שמאכלסות את צללי העיר: אולי בגלל ריח הבשר החרוך שעולה כאן יומם וליל ואולי בגלל החום הרב, בוחרים היצורים העכבריים למראה, מוכי חולי ורזון, להתפלש כאן בעפר ואפר, בין רגלי המתאבלים ומיטות בולי העץ הנערמות כאן ללא הפסקה.

ובכל זאת, היופי כאן הוא רב ומתעלה גם על פגיעתם של הנכלוליים והנאלחים ב"שומרי הקדושה", שבסופו של יום גם הם בני אדם המפרנסים את עצמם ואת משפחתם בדוחק. הסמטאות צרות ומסובכות, מלאות בקסם ואפשרויות אינספור ללכת לאיבוד במובן החיובי וההרפתקני של המילה;  אלפי מדרגות גולשות אל תוך מימי הגנגס ועל גביהן ההמונים הנוהרים לרחוץ בנהר, לכבס, להתפלל, לשחק קריקט ולקבץ נדבות; למטה על הרציפים פרות מטופחות לועסות שאריות תכריכים בשיעמום ולמעלה הקופים שולטים בגו'נגל הגגות; טירות מתפוררות וקירות אדירים מקושטים בצלמי אלילים ושלטים המקדמים עסק זה או אחר מתרוממים הישר מהרציפים המפוספסים באדום ולבן; ניחוח קל של גריל מתערבב בקטורת ופרחי יסמין וגבוה מעל לכל מתנהלים קרבות עפיפונים סוערים.

הרים גבוהים וצונני פסגות

ווארנאסי, אוטר-פראדש, הודו. יושב מול המקלדת עם האותיות המתקלפות בעברית ומחכה שהפאניר טיקה מסאלה שלי יהיה מוכן. אני יושב כאן ונח. את ארבע השנים האחרונות העברתי בריצה לאורך מסלול הלחצים של "בצלאל": הגשה, הגשת ביניים, הגשה סופית. כפול מספר קורסים בסימסטר, כפול שמונה סימסטרים. הריצה הזו המשיכה גם לאחר הביקורת על פרוייקט הסיום וגם לאחר הגשת הסמינר האחרון ב2.10.11 כמעין "לחץ פאנטום" שאיננו באמת שם. אז מה עושים כדי להירגע קצת, שנייה לפני ש"החיים האמיתיים" מתחילים?
ב6.10.11 ישבתי במטוס אי שם מעל לערב הסעודית, לוגם בירה קרה ומתופף בעצבנות על משענת המושב. לא נורא, אוטוטו קטמנדו ואפשר להתחיל להנות מפירות החופש. המטוס נוחת ואני יורד בצעד קל, רץ להחתים דרכון. מכאן מונית זריזה אל התאמל*, אוטובוס לפוקהרה**, יציאה לטרק הדאולה-גירי*** ל 15 יום, שוב פוקהרה, טרק המנאסלו ועמק צום**** למשך 27 יום, פוקהרה בשלישית, תאמל בשנייה, טרק האגמים הקפואים*****, תאמל בשלישית, ברונכיט******, 24 שעות של נסיעה והנה אני בווארונסי והפאניר שלי יוצא מהמטבח. אפשר לאכול. לנוח. להירגע.
נפאל הייתה מקסימה, מרתקת, הרבה מעבר לציפיות שלי. אבל היא גם הייתה מאוד מעייפת, במיוחד למי שסיים 4 שנים בירושלים, עיר מעייפת לכשעצמה. אני עוד אחזור בבלוג הזה לנפאל, אנקדוטה פה, תמונה שם. אבל כרגע כל מה שמתחשק לי לעשות הוא להישען אחורה וללגום מהבננה-לאסי שלי. 

בתמונה מסתתרים 53 אחוזי חמצן. קשה לראות אותם ועוד יותר קשה לנשום.

*התאמל הוא רחוב התיירים של קטמנדו. צפוף, מלוכלך ורועש. יש כאן מאות חנויות שמוכרות את אותו הציוד המזוייף של North Face, מאות תפריטים שמציעים ארוחת בוקר אנגלית בעברית ומאות תפריטים שמציעים ארוחת בוקר ישראלית באנגלית ואינספור הצעות טורדניות לבתי מלון, ריקשה, סמים ושירותי מין.
**פוקהרה היא הגירסא הירוקה, המעודנת והנעימה יותר של התאמל. העיר בנוייה לחופי אגם גדול עם נופי פסגות לבנות מסביב. יש כאן אטרקציות רבות לתייר התזזיתי (שלא טרחתי לבדוק אפילו אחת מהן) והרבה בתי קפה נהדרים. פוקהרה היא יעד מפנק לחזור אליו בסיום הטרק ומספיק בלתי נסבלת כדי שתגרום למטייל התשוש לרצות לצאת לעוד אחד לאחר שלושה ימי מנוחה.
***הדאולה-גירי הוא בונבון של הר: הוא מתנשא לגובה של שמונה אלף ומשהו ועד אלף שמונה מאות ומשהו נחשב לגבוה בעולם. כיום הוא ממוקם כשביעי או שמיני או משהו. יש עוד הרבה נתונים מעניינים לגביו שאני לא ממש זוכר. מה שאני זוכר, ועוד איך, הוא שאת ההר הזה ניתן להקיף בשבועיים מאומצים: שבוע אחד נע באקלים סוב-טרופי בין כפרים קטנים ויפים והשבוע השני הוא שבוע של עליות מתישות על גבי קרחון כאשר מסביב רועמות מפולות שלגים, אבנים מדרדרות והשרירים צמאים לחמצן שנמצא בחוסר משמעותי. במהלך הטרק כמעט ובכיתי פעמיים: פעם אחת כאשר מסך עננים לבן הוסט וחשף שרשרת הרים מלכותית שנמתחה אל הנצח ופעם נוספת כאשר במהלך בוקר קשה אחד ניסיתי לפרק את מוטות האוהל שקפאו עם אצבעותי שקפאו גם כן, במהלך שעה תמימה, ללא הצלחה יתרה. היה יופי.
****הטרק שמקיף את משפחת פסגות המנאסלו, כולל גיחה אל עמק צום, התארך מ-18 יום שבתכנון לכדי 27 יום בעקבות מזג אוויר מעונן ומדכדך. אל המסע הזה יצאתי עם גיל, חזאי מומחה במקצועו, וביחד תפרנו כל שביל אפשרי באזור הענק הזה: הגענו עד לגבול הטיבטי על גבי סוסים, פרסנו שקי שינה לרגלי בודהה בתוך מקדש מרוחק, התחמקנו ממפולות סלעים שאיימו למעכינו, קיטרנו חזור וקטר במעלה עליות שאינן נגמרות והלכנו פעם אחר פעם לאיבוד כמו עגלי יאק בני יומם במקומות שאמא ואבא יאק לא היו מעזים לדרוך. בסופו של הטרק הייתי מוכן לשלוח את הרגליים הביתה ולהמשיך לטייל בישיבה.
*****אל טרק האגמים הקפואים יצאנו, אני וגיל, לאחר שנשבענו שלא נשתמש ברגלים שוב. במהלך כל העלייה הראשונה קיללנו את עצמנו ואת שביל הנחש המתפתל מעלה אל העננים. למה זה טוב? זה שווה את כל היזע הזה? אז האמת היא שכן. היה נהדר. ואפילו ראינו סנאי מעופף. 6 ימים מעל לעננים, הרבה פסגות מרשימות ומעט מאוד תיירים. בשלב זה אני יכול גם להכניס נתונים מרשימים של גבהים עם שמות מפוצצים של שרשראות הרים. מעניין אתכם? אני בטוח שמישהו כבר כתב על זה בבלוג שלו. חפשו אותו.
******המתכון המנצח לברונכיט ירוק וסמיך הוא הצטננות קלה ועייפות גדולה. ערבבו ליחה עם שיעול רטוב וטורדני והגישו עם מעט חום, חולשה וכאב פרקים. כאשר הגוף מבקש מנוחה כדאי להקשיב לו במקום לקפץ על הפסגות כמו צפירי-עזים. ד"ר פאטאק מהסימטא ליד מלון "שאנטי" בווראנאסי רשם לי כמה כדורים. במקרה הטוב הם ירפאו את הברונכיט. במקרה הרע...טוב, יהיה בסדר.

גמר

יהיה לי קשה לפרט כאן על כל שקרה מאז שכתבתי כאן לאחרונה. שלושת או ששת או עשרת השבועות שקדמו להגשת הפרוייקט היו למיקשה אחת של זמן ומקום. ימים ולילות, תל אביב וירושלים, שינה ויקיצה. כל אלו בעזרת הרבה מאוד לחץ היו ליחידה רצופה של התרחשות. פשוט כך. רעיונות גובשו, סטורי-בורדים שורבטו, רשתיות עין נחרכו אל מול מסך המחשב הבהיר ושעות רבות של עבודה התגבשו לכדי 2:22 דקות של תוצאה. בארבע לפנות בוקר ה28.6 נשכבתי לישון במיטתי, משנן משפטים אחרונים לקראת מעמד הגשת הפרוייקט. כאן פחות או יותר הכל הסתיים. מהנקודה הזו הוביל את הסיפור טייס אוטומטי שריחף לאורך חצי שעת ההגשה, דרך הביקורות, מחיאות הכפיים, ולבסוף נחת עם פקק השעם שעף בחלל התצוגה בקומה 8 של בצלאל ואחריו שובל אדמדם של "יין נתזים". לאחר הרגע הזה, שאודה ואתוודה- היה מיוחד ומרגש- הגיעה נפילת המתח הגדולה ביותר שחוויתי מזה זמן רב.
את הימים הבאים- הגשות החברים, יומולדת שלושים (30.6!), טקסי חגיגה ספונטניים וקצרים בפאב זה או אחר, הקמת התערוכה, ערב הפתיחה עצמו- כל אלו עברו במין מריחה ארוכה שנמתחה ונמתחה, כמו יום ארוך העובר על אדם עייף, שמחכה לרגע המתוק בו ראשו פוגש בכרית. מסיבה כלשהי, כשרעש העשייה פסק והגיע העת לאותה מנוחה מיוחלת, גיליתי שאני לא מסוגל לעצור. הלחץ שליווה אותי לאורך העשייה כולה עדיין ליווה אותי, ממש כמו כאבי פאנטום, משום שכעת לא היה דד-ליין לעמוד בו. מצד אחד התשישות הגדולה שדרשה ותבעה הפסקה ומן הצד השני קיים צורך מתמיד להמשיך בעשייה, רק ללא יעד ברור באופק.
בסיכום הכללי אני מרגיש שלמדתי המון מאותם חודשי פרוייקט עמוסים. המן שיעורים קטנים ולקחים גדולים. גם לשעות שבוזבזו לריק או בכיוונים לא נכונים היה תפקיד חשוב וההצלחות קטנות היו שוות בערכן לכישלונות הגדולים. ולהיפך. כי בסך כל הדברים הפרוייקט לא מסתכם באותן 2:22 דקות. על סקאלת הזמן של עשרות ימי העבודה, שתי הדקות האלה הן באמת בסך הכל שתי דקות.

אנצל את ההזדמנות להודות לכמה מכם, האנשים שעזרו לי לי לאורך הפרוייקט ושבלעדיהם לא הייתי מגיע לקו הסיום: החבורה הטובה של א'2, אורי, פליטי קומונות תש"ס של השוה"צ, אמאבא, זיק, פולונסקי ומרב סולומון, אבי אייזנשטיין וכל אותם אומללים ויועצי ג'י-מייל שהצקתי להם בהמון שאלות. לאיתי ניב על שעות ארוכות, ליוליה פורמן הפלשיסטית המהוללת לעומר וודניצקי האנימטור הכל-כך מצויין שבלעדייהם הפרוייקט פשוט היה נשאר שירבוטים סטאטיים על נייר. תודה.

ומה עכשיו? שאלה טובה

"צריך למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה..."

הלחץ לוחץ. הלחץ מעורר חרדה. הלחץ יוצר רגשות אשם (על כל דקה שלא נוצלה). הלחץ משתק. אבל הלחץ גם מחולל מוטיבציה. הוא מוביל לעשייה. הוא מביא לקבלת החלטות מהירה. ובכל זאת, בסיכומו של עניין, הלחץ הוא גורם שלילי שהופך את חווית העבודה על הפרוייקט ללא מהנה במיוחד. דרך ימים מלאים ולילות ארוכים הלחץ הופך אותי למכונה יצרנית ויעילה. הוא מדביק לי את התחת לכיסא. אבל יצרנות היא לא יצירתיות. והלחץ משתק את היצירתיות. איך אפשר לחשוב על רעיון חדש, מבריק, פשוט ומקסים כשאתה קשור למסילה והקטר מתקרב במהירות?
כאן צה"ל נכנס לתמונה. זימון למילואים בצפון. לא חודש קו שינעץ סידרה של מסמרים בארון הקבורה של הפרוייקט שלי, אלא יומיים קצרים בבסיס היחידה למרגלות הגולן. וכך, כאשר אני נאלץ להרפות מהעשייה הקדחנית מכורח חוקי מדינת ישראל, מצאתי עצמי שוכב בשק השינה הירוק בשעת לילה מאוחרת, מגוייס לצבא אך משוחרר במידת מה מכובד הדחיפות של החודשים האחרונים. למרות שהלחץ עדיין נמצא מוחשי ביותר בקצה העלייה של גינות סחרוב, מחכה לי שאשוב מגלותי הכפוייה, גרורותיו עדיין היו נטועות חזק בעורפי, מכבידות על בית החזה והופכות אותי על יצועי בנסיונותיי להירדם. אך זה היה לחץ מוחלש ומרוחק. ולכן במצב הזה, בדיוק כאשר העייפות החלה להכריע את מכונת המחשבות המאומצת, החלו ליפול אותם אסימונים אהובים של רעיונות ופיתרונות. הדלת ליצירתיות נפתחה. ופתרונות שלעולם לא הייתי הוגה בירושלים הלחוצה והלוחצת, החלו לצאת אל אוויר העולם. 

העבודה על הפרוייקט בעיצומה. אני יושב כל יום שעות רבות (!!!) מול המחשב, עיניי צורבות, כתפיי נוקשות ובכל הזדמנות שאני מפנה את מבטי מהמסך אני רואה את המציאות מסודרת ברזולוציה של 72 dpi (כמובן שבrgb!).
מכיוון ששעון החול מורה על 47 יום להגשה (פחות יום וחצי חגיגות העצמאות, יומיים מילואים, חתונה אחת והשד יודע מה עוד) הלחץ לוחץ ודוחף אותי לעשייה האינטנסיבית. וכאן אני נתקל בתופעה מעניינת של "דחיינות תעשייתית": אמנם העבודה על הפרוייקט בשיאה, אך ישנם עוד פרטים רבים שאינם סגורים, קצוות שצריך לקשור, פינות שיש לעגל ועוד הרבה עבודת קונספט שאינה סגורה. ואני מוצא עצמי, נוכח השאלות שנותרו לא פתורות, בורח אל תוך העשייה במקום להתעמת הפערים הקיימים. אתם מבינים? כל הקטע בדחיינות הוא לברוח מעשייה! וכרגע אני נמצא במקום בו אני בורח אל תוך העשייה. עשייה אחת כדחיינות לעשייה אחרת.
צירפתי מספר דמויות הבנויות ומוכנות למלאכת האנימצייה, אחת מה"עשיות" הבאות איתן אאלץ להתעמת בקרוב. תהנו!

עוצו עצה ותופר (או שלא)

התלבטויות. המון התלבטויות. לפעמים המוצא הקל ביותר לפיתרון התלבטויות הוא לפנות לעצת חברים, להטיל את אחריות החלטה עליהם וע"י כך להשקיט את המצפון האובססיבי-קומפולסיבי שלי שלא נותן לי רגע מנוחה לאחר שאני מקבל החלטה. מכיוון שהגעתי לשלב בוא אני מכניס את האיורים לפס-הייצור (פס-הציור) של האנימציה, משמע חסל סדר סקיצות והתנסויות בקו ובכתם, עלי לסגור סופית את "ניראות" הסצינות שלי. על סגנון הקו אני די סגור. כעת אני מנסה לסגור את העולם הצבעוני. ואני לא מצליח. ואז אני פונה אליכם, דורשי שלומי, מכרים, חברים וסתם סקרנים, מביני עניין והדיוטות גמורים. ישנם אלו האומרים שעלי להקשיב לקול הפנימי שלי ולהחליט לפי האינטואיציה, במקום לתלות את הפיתרון ביועצים חיצוניים. ולהם אני אומר: הקול הפנימי שלי הוא חולה נפש הפכפך וחסר החלטיות. חלק מההתפתחויות הכי משמעותיות בפרוייקט שלי נבעו מעצת חברים. אבל בסופו של יום ההחלטה כן מתקבלת על ידי ואני כן משתדל לתת ל"חוש" שלי להוביל את הבחירה.
בקיצור נמרץ, כי זמן ממש אין לי, אני שם לב שבין אם אני מסתמך על העצות הנדיבות ובין אם על האינטואיציה המעורערת שלי, התוצאה הסופית נקבעת לאור שעון החול המתרוקן ובפשרה שהוא מכתיב. ואולי אני צריך להודות על כך שאין שנה שלמה לעבוד על פרוייקט הגמר. אז בטח הייתי מתלבט את עצמי לדעת.

נ.ב. 54 יום, 10 שעות וחמישים דקות.