כבר כמה ימים שאני יושב בווארנאסי. מתאושש מנפאל, אבל גם מתאושש מווארנאסי. תבינו, ווארנאסי, בדומה לסירופ שיעול שנצטוויתי לצרוך כשלוש פעמים ביום (ע"ע: ברונכיט), היא מרקחת מרוכזת של טעמים חזקים וריחות; היא אמורה לעשות לך טוב, אבל גם מעוררת גל קטן של תחושת גועל.
אל ווארנאסי אנשים באים כדי לעלות את גופות יקיריהם למוקד ולאפשר לנשמותיהם להגיע לנירוונה. אני מנסה לעשות פעולה דומה, להגיע למקום של רוגע ואושר, אך על ידי צריכה מחזורית של בננה פנקייק עם נוטלה במסעדה שבראש הגג. אבל הגנגס הקדוש שזורם כמה עשרות מדרגות הרחק מהמלון שלי מזמין אותי החוצה לרחוץ בקדושת העיר המיוחדת הזו. אל המים הדלוחים שזורמים כאן בנחת לא אכניס אפילו את קצה קצהו של שרוך נעליי. ובכל מקרה, האווירה פה כל כך דחוסה וגשמית, שאפשר בקלות לחוש כיצד כל יציאה אל הרחוב היא טבילה בזרם החי של המקום הזה.
כשם שאפר הגופות שאוכלו על רציפי הבעירה נמהל במימי הנהר הקדוש במהלך היממה כולה, כך נמהלים החול והקודש בסמטאות הצרות של העיר העתיקה: שיירת לוויה, אחת מיני רבות, מתפתלת לאורך קרן הרחוב בסמוך לפינה בה סוחר סמים מציע את החשיש "הטוב ביותר בהודו, רק 2000 רופי ל10 גרם"; במקדש הזהב של שיווא יתבקש התייר ע"י בראמן קדוש לתרומה צנועה של "5000 רופי" וכשיאות זה לשלם, עם כי רק כמה אלפי רופי פחות, יניד הקדוש בראשו וירצין מבטו, כי "זו הקרמא שלך, לא תשקיע קצת יותר?"; ברציפי הבעירה, מקום קדוש וחשוב לכשעצמו, אורבים שומרי הקדושה, ממתינים לרגע הנכסף בו תייר פזיז ישלוף מצלמתו כדי ללכוד את צלם הגופות הפריכות הנאכלות באש, או אז ברגע זה הם יעוטו עליו בלחישותיהם המאיימות ויביעו את עלבון המשפחות שכבודן נרמס, ילינו על הפגיעה בקדושת המת, ויסבירו כיצד פרידה מ1000 רופי תתקן מחדש את הקרמא שנפגעה; אותם רציפי בעירה, נמל אחרון במסעו הארוך ל אדם, הן גם מקום ההתכנסות המועדף על כנופיות הכלבים הרבות שמאכלסות את צללי העיר: אולי בגלל ריח הבשר החרוך שעולה כאן יומם וליל ואולי בגלל החום הרב, בוחרים היצורים העכבריים למראה, מוכי חולי ורזון, להתפלש כאן בעפר ואפר, בין רגלי המתאבלים ומיטות בולי העץ הנערמות כאן ללא הפסקה.
ובכל זאת, היופי כאן הוא רב ומתעלה גם על פגיעתם של הנכלוליים והנאלחים ב"שומרי הקדושה", שבסופו של יום גם הם בני אדם המפרנסים את עצמם ואת משפחתם בדוחק. הסמטאות צרות ומסובכות, מלאות בקסם ואפשרויות אינספור ללכת לאיבוד במובן החיובי וההרפתקני של המילה; אלפי מדרגות גולשות אל תוך מימי הגנגס ועל גביהן ההמונים הנוהרים לרחוץ בנהר, לכבס, להתפלל, לשחק קריקט ולקבץ נדבות; למטה על הרציפים פרות מטופחות לועסות שאריות תכריכים בשיעמום ולמעלה הקופים שולטים בגו'נגל הגגות; טירות מתפוררות וקירות אדירים מקושטים בצלמי אלילים ושלטים המקדמים עסק זה או אחר מתרוממים הישר מהרציפים המפוספסים באדום ולבן; ניחוח קל של גריל מתערבב בקטורת ופרחי יסמין וגבוה מעל לכל מתנהלים קרבות עפיפונים סוערים.
אל ווארנאסי אנשים באים כדי לעלות את גופות יקיריהם למוקד ולאפשר לנשמותיהם להגיע לנירוונה. אני מנסה לעשות פעולה דומה, להגיע למקום של רוגע ואושר, אך על ידי צריכה מחזורית של בננה פנקייק עם נוטלה במסעדה שבראש הגג. אבל הגנגס הקדוש שזורם כמה עשרות מדרגות הרחק מהמלון שלי מזמין אותי החוצה לרחוץ בקדושת העיר המיוחדת הזו. אל המים הדלוחים שזורמים כאן בנחת לא אכניס אפילו את קצה קצהו של שרוך נעליי. ובכל מקרה, האווירה פה כל כך דחוסה וגשמית, שאפשר בקלות לחוש כיצד כל יציאה אל הרחוב היא טבילה בזרם החי של המקום הזה.
כשם שאפר הגופות שאוכלו על רציפי הבעירה נמהל במימי הנהר הקדוש במהלך היממה כולה, כך נמהלים החול והקודש בסמטאות הצרות של העיר העתיקה: שיירת לוויה, אחת מיני רבות, מתפתלת לאורך קרן הרחוב בסמוך לפינה בה סוחר סמים מציע את החשיש "הטוב ביותר בהודו, רק 2000 רופי ל10 גרם"; במקדש הזהב של שיווא יתבקש התייר ע"י בראמן קדוש לתרומה צנועה של "5000 רופי" וכשיאות זה לשלם, עם כי רק כמה אלפי רופי פחות, יניד הקדוש בראשו וירצין מבטו, כי "זו הקרמא שלך, לא תשקיע קצת יותר?"; ברציפי הבעירה, מקום קדוש וחשוב לכשעצמו, אורבים שומרי הקדושה, ממתינים לרגע הנכסף בו תייר פזיז ישלוף מצלמתו כדי ללכוד את צלם הגופות הפריכות הנאכלות באש, או אז ברגע זה הם יעוטו עליו בלחישותיהם המאיימות ויביעו את עלבון המשפחות שכבודן נרמס, ילינו על הפגיעה בקדושת המת, ויסבירו כיצד פרידה מ1000 רופי תתקן מחדש את הקרמא שנפגעה; אותם רציפי בעירה, נמל אחרון במסעו הארוך ל אדם, הן גם מקום ההתכנסות המועדף על כנופיות הכלבים הרבות שמאכלסות את צללי העיר: אולי בגלל ריח הבשר החרוך שעולה כאן יומם וליל ואולי בגלל החום הרב, בוחרים היצורים העכבריים למראה, מוכי חולי ורזון, להתפלש כאן בעפר ואפר, בין רגלי המתאבלים ומיטות בולי העץ הנערמות כאן ללא הפסקה.
ובכל זאת, היופי כאן הוא רב ומתעלה גם על פגיעתם של הנכלוליים והנאלחים ב"שומרי הקדושה", שבסופו של יום גם הם בני אדם המפרנסים את עצמם ואת משפחתם בדוחק. הסמטאות צרות ומסובכות, מלאות בקסם ואפשרויות אינספור ללכת לאיבוד במובן החיובי וההרפתקני של המילה; אלפי מדרגות גולשות אל תוך מימי הגנגס ועל גביהן ההמונים הנוהרים לרחוץ בנהר, לכבס, להתפלל, לשחק קריקט ולקבץ נדבות; למטה על הרציפים פרות מטופחות לועסות שאריות תכריכים בשיעמום ולמעלה הקופים שולטים בגו'נגל הגגות; טירות מתפוררות וקירות אדירים מקושטים בצלמי אלילים ושלטים המקדמים עסק זה או אחר מתרוממים הישר מהרציפים המפוספסים באדום ולבן; ניחוח קל של גריל מתערבב בקטורת ופרחי יסמין וגבוה מעל לכל מתנהלים קרבות עפיפונים סוערים.
