יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

מדרגות לגן עדן

כבר כמה ימים שאני יושב בווארנאסי. מתאושש מנפאל, אבל גם מתאושש מווארנאסי. תבינו, ווארנאסי, בדומה לסירופ שיעול שנצטוויתי לצרוך כשלוש פעמים ביום (ע"ע: ברונכיט), היא מרקחת מרוכזת של טעמים חזקים וריחות; היא אמורה לעשות לך טוב, אבל גם מעוררת גל קטן של תחושת גועל.
אל ווארנאסי אנשים באים כדי לעלות את גופות יקיריהם למוקד ולאפשר לנשמותיהם להגיע לנירוונה. אני מנסה לעשות פעולה דומה, להגיע למקום של רוגע ואושר, אך על ידי צריכה מחזורית של בננה פנקייק עם נוטלה במסעדה שבראש הגג. אבל הגנגס הקדוש שזורם כמה עשרות מדרגות הרחק מהמלון שלי מזמין אותי החוצה לרחוץ בקדושת העיר המיוחדת הזו. אל המים הדלוחים שזורמים כאן בנחת לא אכניס אפילו את קצה קצהו של שרוך נעליי. ובכל מקרה, האווירה פה כל כך דחוסה וגשמית, שאפשר בקלות לחוש כיצד כל יציאה אל הרחוב היא טבילה בזרם החי של המקום הזה.
כשם שאפר הגופות שאוכלו על רציפי הבעירה נמהל במימי הנהר הקדוש במהלך היממה כולה, כך נמהלים החול והקודש בסמטאות הצרות של העיר העתיקה: שיירת לוויה, אחת מיני רבות, מתפתלת לאורך קרן הרחוב בסמוך לפינה בה סוחר סמים מציע את החשיש "הטוב ביותר בהודו, רק 2000 רופי ל10 גרם"; במקדש הזהב של שיווא יתבקש התייר ע"י בראמן קדוש לתרומה צנועה של "5000 רופי" וכשיאות זה לשלם, עם כי רק כמה אלפי רופי פחות, יניד הקדוש בראשו וירצין מבטו, כי "זו הקרמא שלך, לא תשקיע קצת יותר?"; ברציפי הבעירה, מקום קדוש וחשוב לכשעצמו, אורבים שומרי הקדושה, ממתינים לרגע הנכסף בו תייר פזיז ישלוף מצלמתו כדי ללכוד את צלם הגופות הפריכות הנאכלות באש, או אז ברגע זה הם יעוטו עליו בלחישותיהם המאיימות ויביעו את עלבון המשפחות שכבודן נרמס, ילינו על הפגיעה בקדושת המת, ויסבירו כיצד פרידה מ1000 רופי תתקן מחדש את הקרמא שנפגעה; אותם רציפי בעירה, נמל אחרון במסעו הארוך ל אדם, הן גם מקום ההתכנסות המועדף על כנופיות הכלבים הרבות שמאכלסות את צללי העיר: אולי בגלל ריח הבשר החרוך שעולה כאן יומם וליל ואולי בגלל החום הרב, בוחרים היצורים העכבריים למראה, מוכי חולי ורזון, להתפלש כאן בעפר ואפר, בין רגלי המתאבלים ומיטות בולי העץ הנערמות כאן ללא הפסקה.
ובכל זאת, היופי כאן הוא רב ומתעלה גם על פגיעתם של הנכלוליים והנאלחים ב"שומרי הקדושה", שבסופו של יום גם הם בני אדם המפרנסים את עצמם ואת משפחתם בדוחק. הסמטאות צרות ומסובכות, מלאות בקסם ואפשרויות אינספור ללכת לאיבוד במובן החיובי וההרפתקני של המילה;  אלפי מדרגות גולשות אל תוך מימי הגנגס ועל גביהן ההמונים הנוהרים לרחוץ בנהר, לכבס, להתפלל, לשחק קריקט ולקבץ נדבות; למטה על הרציפים פרות מטופחות לועסות שאריות תכריכים בשיעמום ולמעלה הקופים שולטים בגו'נגל הגגות; טירות מתפוררות וקירות אדירים מקושטים בצלמי אלילים ושלטים המקדמים עסק זה או אחר מתרוממים הישר מהרציפים המפוספסים באדום ולבן; ניחוח קל של גריל מתערבב בקטורת ופרחי יסמין וגבוה מעל לכל מתנהלים קרבות עפיפונים סוערים.




יום שישי, 16 בדצמבר 2011

הרים גבוהים וצונני פסגות

ווארנאסי, אוטר-פראדש, הודו. יושב מול המקלדת עם האותיות המתקלפות בעברית ומחכה שהפאניר טיקה מסאלה שלי יהיה מוכן. אני יושב כאן ונח. את ארבע השנים האחרונות העברתי בריצה לאורך מסלול הלחצים של "בצלאל": הגשה, הגשת ביניים, הגשה סופית. כפול מספר קורסים בסימסטר, כפול שמונה סימסטרים. הריצה הזו המשיכה גם לאחר הביקורת על פרוייקט הסיום וגם לאחר הגשת הסמינר האחרון ב2.10.11 כמעין "לחץ פאנטום" שאיננו באמת שם. אז מה עושים כדי להירגע קצת, שנייה לפני ש"החיים האמיתיים" מתחילים?
ב6.10.11 ישבתי במטוס אי שם מעל לערב הסעודית, לוגם בירה קרה ומתופף בעצבנות על משענת המושב. לא נורא, אוטוטו קטמנדו ואפשר להתחיל להנות מפירות החופש. המטוס נוחת ואני יורד בצעד קל, רץ להחתים דרכון. מכאן מונית זריזה אל התאמל*, אוטובוס לפוקהרה**, יציאה לטרק הדאולה-גירי*** ל 15 יום, שוב פוקהרה, טרק המנאסלו ועמק צום**** למשך 27 יום, פוקהרה בשלישית, תאמל בשנייה, טרק האגמים הקפואים*****, תאמל בשלישית, ברונכיט******, 24 שעות של נסיעה והנה אני בווארונסי והפאניר שלי יוצא מהמטבח. אפשר לאכול. לנוח. להירגע.
נפאל הייתה מקסימה, מרתקת, הרבה מעבר לציפיות שלי. אבל היא גם הייתה מאוד מעייפת, במיוחד למי שסיים 4 שנים בירושלים, עיר מעייפת לכשעצמה. אני עוד אחזור בבלוג הזה לנפאל, אנקדוטה פה, תמונה שם. אבל כרגע כל מה שמתחשק לי לעשות הוא להישען אחורה וללגום מהבננה-לאסי שלי. 
בתמונה מסתתרים 53 אחוזי חמצן. קשה לראות אותם ועוד יותר קשה לנשום.

*התאמל הוא רחוב התיירים של קטמנדו. צפוף, מלוכלך ורועש. יש כאן מאות חנויות שמוכרות את אותו הציוד המזוייף של North Face, מאות תפריטים שמציעים ארוחת בוקר אנגלית בעברית ומאות תפריטים שמציעים ארוחת בוקר ישראלית באנגלית ואינספור הצעות טורדניות לבתי מלון, ריקשה, סמים ושירותי מין.
**פוקהרה היא הגירסא הירוקה, המעודנת והנעימה יותר של התאמל. העיר בנוייה לחופי אגם גדול עם נופי פסגות לבנות מסביב. יש כאן אטרקציות רבות לתייר התזזיתי (שלא טרחתי לבדוק אפילו אחת מהן) והרבה בתי קפה נהדרים. פוקהרה היא יעד מפנק לחזור אליו בסיום הטרק ומספיק בלתי נסבלת כדי שתגרום למטייל התשוש לרצות לצאת לעוד אחד לאחר שלושה ימי מנוחה.
***הדאולה-גירי הוא בונבון של הר: הוא מתנשא לגובה של שמונה אלף ומשהו ועד אלף שמונה מאות ומשהו נחשב לגבוה בעולם. כיום הוא ממוקם כשביעי או שמיני או משהו. יש עוד הרבה נתונים מעניינים לגביו שאני לא ממש זוכר. מה שאני זוכר, ועוד איך, הוא שאת ההר הזה ניתן להקיף בשבועיים מאומצים: שבוע אחד נע באקלים סוב-טרופי בין כפרים קטנים ויפים והשבוע השני הוא שבוע של עליות מתישות על גבי קרחון כאשר מסביב רועמות מפולות שלגים, אבנים מדרדרות והשרירים צמאים לחמצן שנמצא בחוסר משמעותי. במהלך הטרק כמעט ובכיתי פעמיים: פעם אחת כאשר מסך עננים לבן הוסט וחשף שרשרת הרים מלכותית שנמתחה אל הנצח ופעם נוספת כאשר במהלך בוקר קשה אחד ניסיתי לפרק את מוטות האוהל שקפאו עם אצבעותי שקפאו גם כן, במהלך שעה תמימה, ללא הצלחה יתרה. היה יופי.
****הטרק שמקיף את משפחת פסגות המנאסלו, כולל גיחה אל עמק צום, התארך מ-18 יום שבתכנון לכדי 27 יום בעקבות מזג אוויר מעונן ומדכדך. אל המסע הזה יצאתי עם גיל, חזאי מומחה במקצועו, וביחד תפרנו כל שביל אפשרי באזור הענק הזה: הגענו עד לגבול הטיבטי על גבי סוסים, פרסנו שקי שינה לרגלי בודהה בתוך מקדש מרוחק, התחמקנו ממפולות סלעים שאיימו למעכינו, קיטרנו חזור וקטר במעלה עליות שאינן נגמרות והלכנו פעם אחר פעם לאיבוד כמו עגלי יאק בני יומם במקומות שאמא ואבא יאק לא היו מעזים לדרוך. בסופו של הטרק הייתי מוכן לשלוח את הרגליים הביתה ולהמשיך לטייל בישיבה.
*****אל טרק האגמים הקפואים יצאנו, אני וגיל, לאחר שנשבענו שלא נשתמש ברגלים שוב. במהלך כל העלייה הראשונה קיללנו את עצמנו ואת שביל הנחש המתפתל מעלה אל העננים. למה זה טוב? זה שווה את כל היזע הזה? אז האמת היא שכן. היה נהדר. ואפילו ראינו סנאי מעופף. 6 ימים מעל לעננים, הרבה פסגות מרשימות ומעט מאוד תיירים. בשלב זה אני יכול גם להכניס נתונים מרשימים של גבהים עם שמות מפוצצים של שרשראות הרים. מעניין אתכם? אני בטוח שמישהו כבר כתב על זה בבלוג שלו. חפשו אותו.
******המתכון המנצח לברונכיט ירוק וסמיך הוא הצטננות קלה ועייפות גדולה. ערבבו ליחה עם שיעול רטוב וטורדני והגישו עם מעט חום, חולשה וכאב פרקים. כאשר הגוף מבקש מנוחה כדאי להקשיב לו במקום לקפץ על הפסגות כמו צפירי-עזים. ד"ר פאטאק מהסימטא ליד מלון "שאנטי" בווראנאסי רשם לי כמה כדורים. במקרה הטוב הם ירפאו את הברונכיט. במקרה הרע...טוב, יהיה בסדר.