ווארנאסי, אוטר-פראדש, הודו. יושב מול המקלדת עם האותיות המתקלפות בעברית ומחכה שהפאניר טיקה מסאלה שלי יהיה מוכן. אני יושב כאן ונח. את ארבע השנים האחרונות העברתי בריצה לאורך מסלול הלחצים של "בצלאל": הגשה, הגשת ביניים, הגשה סופית. כפול מספר קורסים בסימסטר, כפול שמונה סימסטרים. הריצה הזו המשיכה גם לאחר הביקורת על פרוייקט הסיום וגם לאחר הגשת הסמינר האחרון ב2.10.11 כמעין "לחץ פאנטום" שאיננו באמת שם. אז מה עושים כדי להירגע קצת, שנייה לפני ש"החיים האמיתיים" מתחילים?
ב6.10.11 ישבתי במטוס אי שם מעל לערב הסעודית, לוגם בירה קרה ומתופף בעצבנות על משענת המושב. לא נורא, אוטוטו קטמנדו ואפשר להתחיל להנות מפירות החופש. המטוס נוחת ואני יורד בצעד קל, רץ להחתים דרכון. מכאן מונית זריזה אל התאמל*, אוטובוס לפוקהרה**, יציאה לטרק הדאולה-גירי*** ל 15 יום, שוב פוקהרה, טרק המנאסלו ועמק צום**** למשך 27 יום, פוקהרה בשלישית, תאמל בשנייה, טרק האגמים הקפואים*****, תאמל בשלישית, ברונכיט******, 24 שעות של נסיעה והנה אני בווארונסי והפאניר שלי יוצא מהמטבח. אפשר לאכול. לנוח. להירגע.
נפאל הייתה מקסימה, מרתקת, הרבה מעבר לציפיות שלי. אבל היא גם הייתה מאוד מעייפת, במיוחד למי שסיים 4 שנים בירושלים, עיר מעייפת לכשעצמה. אני עוד אחזור בבלוג הזה לנפאל, אנקדוטה פה, תמונה שם. אבל כרגע כל מה שמתחשק לי לעשות הוא להישען אחורה וללגום מהבננה-לאסי שלי.
*התאמל הוא רחוב התיירים של קטמנדו. צפוף, מלוכלך ורועש. יש כאן מאות חנויות שמוכרות את אותו הציוד המזוייף של North Face, מאות תפריטים שמציעים ארוחת בוקר אנגלית בעברית ומאות תפריטים שמציעים ארוחת בוקר ישראלית באנגלית ואינספור הצעות טורדניות לבתי מלון, ריקשה, סמים ושירותי מין.
**פוקהרה היא הגירסא הירוקה, המעודנת והנעימה יותר של התאמל. העיר בנוייה לחופי אגם גדול עם נופי פסגות לבנות מסביב. יש כאן אטרקציות רבות לתייר התזזיתי (שלא טרחתי לבדוק אפילו אחת מהן) והרבה בתי קפה נהדרים. פוקהרה היא יעד מפנק לחזור אליו בסיום הטרק ומספיק בלתי נסבלת כדי שתגרום למטייל התשוש לרצות לצאת לעוד אחד לאחר שלושה ימי מנוחה.
***הדאולה-גירי הוא בונבון של הר: הוא מתנשא לגובה של שמונה אלף ומשהו ועד אלף שמונה מאות ומשהו נחשב לגבוה בעולם. כיום הוא ממוקם כשביעי או שמיני או משהו. יש עוד הרבה נתונים מעניינים לגביו שאני לא ממש זוכר. מה שאני זוכר, ועוד איך, הוא שאת ההר הזה ניתן להקיף בשבועיים מאומצים: שבוע אחד נע באקלים סוב-טרופי בין כפרים קטנים ויפים והשבוע השני הוא שבוע של עליות מתישות על גבי קרחון כאשר מסביב רועמות מפולות שלגים, אבנים מדרדרות והשרירים צמאים לחמצן שנמצא בחוסר משמעותי. במהלך הטרק כמעט ובכיתי פעמיים: פעם אחת כאשר מסך עננים לבן הוסט וחשף שרשרת הרים מלכותית שנמתחה אל הנצח ופעם נוספת כאשר במהלך בוקר קשה אחד ניסיתי לפרק את מוטות האוהל שקפאו עם אצבעותי שקפאו גם כן, במהלך שעה תמימה, ללא הצלחה יתרה. היה יופי.
****הטרק שמקיף את משפחת פסגות המנאסלו, כולל גיחה אל עמק צום, התארך מ-18 יום שבתכנון לכדי 27 יום בעקבות מזג אוויר מעונן ומדכדך. אל המסע הזה יצאתי עם גיל, חזאי מומחה במקצועו, וביחד תפרנו כל שביל אפשרי באזור הענק הזה: הגענו עד לגבול הטיבטי על גבי סוסים, פרסנו שקי שינה לרגלי בודהה בתוך מקדש מרוחק, התחמקנו ממפולות סלעים שאיימו למעכינו, קיטרנו חזור וקטר במעלה עליות שאינן נגמרות והלכנו פעם אחר פעם לאיבוד כמו עגלי יאק בני יומם במקומות שאמא ואבא יאק לא היו מעזים לדרוך. בסופו של הטרק הייתי מוכן לשלוח את הרגליים הביתה ולהמשיך לטייל בישיבה.
*****אל טרק האגמים הקפואים יצאנו, אני וגיל, לאחר שנשבענו שלא נשתמש ברגלים שוב. במהלך כל העלייה הראשונה קיללנו את עצמנו ואת שביל הנחש המתפתל מעלה אל העננים. למה זה טוב? זה שווה את כל היזע הזה? אז האמת היא שכן. היה נהדר. ואפילו ראינו סנאי מעופף. 6 ימים מעל לעננים, הרבה פסגות מרשימות ומעט מאוד תיירים. בשלב זה אני יכול גם להכניס נתונים מרשימים של גבהים עם שמות מפוצצים של שרשראות הרים. מעניין אתכם? אני בטוח שמישהו כבר כתב על זה בבלוג שלו. חפשו אותו.
******המתכון המנצח לברונכיט ירוק וסמיך הוא הצטננות קלה ועייפות גדולה. ערבבו ליחה עם שיעול רטוב וטורדני והגישו עם מעט חום, חולשה וכאב פרקים. כאשר הגוף מבקש מנוחה כדאי להקשיב לו במקום לקפץ על הפסגות כמו צפירי-עזים. ד"ר פאטאק מהסימטא ליד מלון "שאנטי" בווראנאסי רשם לי כמה כדורים. במקרה הטוב הם ירפאו את הברונכיט. במקרה הרע...טוב, יהיה בסדר.
ב6.10.11 ישבתי במטוס אי שם מעל לערב הסעודית, לוגם בירה קרה ומתופף בעצבנות על משענת המושב. לא נורא, אוטוטו קטמנדו ואפשר להתחיל להנות מפירות החופש. המטוס נוחת ואני יורד בצעד קל, רץ להחתים דרכון. מכאן מונית זריזה אל התאמל*, אוטובוס לפוקהרה**, יציאה לטרק הדאולה-גירי*** ל 15 יום, שוב פוקהרה, טרק המנאסלו ועמק צום**** למשך 27 יום, פוקהרה בשלישית, תאמל בשנייה, טרק האגמים הקפואים*****, תאמל בשלישית, ברונכיט******, 24 שעות של נסיעה והנה אני בווארונסי והפאניר שלי יוצא מהמטבח. אפשר לאכול. לנוח. להירגע.
נפאל הייתה מקסימה, מרתקת, הרבה מעבר לציפיות שלי. אבל היא גם הייתה מאוד מעייפת, במיוחד למי שסיים 4 שנים בירושלים, עיר מעייפת לכשעצמה. אני עוד אחזור בבלוג הזה לנפאל, אנקדוטה פה, תמונה שם. אבל כרגע כל מה שמתחשק לי לעשות הוא להישען אחורה וללגום מהבננה-לאסי שלי.
 |
| בתמונה מסתתרים 53 אחוזי חמצן. קשה לראות אותם ועוד יותר קשה לנשום. |
*התאמל הוא רחוב התיירים של קטמנדו. צפוף, מלוכלך ורועש. יש כאן מאות חנויות שמוכרות את אותו הציוד המזוייף של North Face, מאות תפריטים שמציעים ארוחת בוקר אנגלית בעברית ומאות תפריטים שמציעים ארוחת בוקר ישראלית באנגלית ואינספור הצעות טורדניות לבתי מלון, ריקשה, סמים ושירותי מין.
**פוקהרה היא הגירסא הירוקה, המעודנת והנעימה יותר של התאמל. העיר בנוייה לחופי אגם גדול עם נופי פסגות לבנות מסביב. יש כאן אטרקציות רבות לתייר התזזיתי (שלא טרחתי לבדוק אפילו אחת מהן) והרבה בתי קפה נהדרים. פוקהרה היא יעד מפנק לחזור אליו בסיום הטרק ומספיק בלתי נסבלת כדי שתגרום למטייל התשוש לרצות לצאת לעוד אחד לאחר שלושה ימי מנוחה.
***הדאולה-גירי הוא בונבון של הר: הוא מתנשא לגובה של שמונה אלף ומשהו ועד אלף שמונה מאות ומשהו נחשב לגבוה בעולם. כיום הוא ממוקם כשביעי או שמיני או משהו. יש עוד הרבה נתונים מעניינים לגביו שאני לא ממש זוכר. מה שאני זוכר, ועוד איך, הוא שאת ההר הזה ניתן להקיף בשבועיים מאומצים: שבוע אחד נע באקלים סוב-טרופי בין כפרים קטנים ויפים והשבוע השני הוא שבוע של עליות מתישות על גבי קרחון כאשר מסביב רועמות מפולות שלגים, אבנים מדרדרות והשרירים צמאים לחמצן שנמצא בחוסר משמעותי. במהלך הטרק כמעט ובכיתי פעמיים: פעם אחת כאשר מסך עננים לבן הוסט וחשף שרשרת הרים מלכותית שנמתחה אל הנצח ופעם נוספת כאשר במהלך בוקר קשה אחד ניסיתי לפרק את מוטות האוהל שקפאו עם אצבעותי שקפאו גם כן, במהלך שעה תמימה, ללא הצלחה יתרה. היה יופי.
****הטרק שמקיף את משפחת פסגות המנאסלו, כולל גיחה אל עמק צום, התארך מ-18 יום שבתכנון לכדי 27 יום בעקבות מזג אוויר מעונן ומדכדך. אל המסע הזה יצאתי עם גיל, חזאי מומחה במקצועו, וביחד תפרנו כל שביל אפשרי באזור הענק הזה: הגענו עד לגבול הטיבטי על גבי סוסים, פרסנו שקי שינה לרגלי בודהה בתוך מקדש מרוחק, התחמקנו ממפולות סלעים שאיימו למעכינו, קיטרנו חזור וקטר במעלה עליות שאינן נגמרות והלכנו פעם אחר פעם לאיבוד כמו עגלי יאק בני יומם במקומות שאמא ואבא יאק לא היו מעזים לדרוך. בסופו של הטרק הייתי מוכן לשלוח את הרגליים הביתה ולהמשיך לטייל בישיבה.
*****אל טרק האגמים הקפואים יצאנו, אני וגיל, לאחר שנשבענו שלא נשתמש ברגלים שוב. במהלך כל העלייה הראשונה קיללנו את עצמנו ואת שביל הנחש המתפתל מעלה אל העננים. למה זה טוב? זה שווה את כל היזע הזה? אז האמת היא שכן. היה נהדר. ואפילו ראינו סנאי מעופף. 6 ימים מעל לעננים, הרבה פסגות מרשימות ומעט מאוד תיירים. בשלב זה אני יכול גם להכניס נתונים מרשימים של גבהים עם שמות מפוצצים של שרשראות הרים. מעניין אתכם? אני בטוח שמישהו כבר כתב על זה בבלוג שלו. חפשו אותו.
******המתכון המנצח לברונכיט ירוק וסמיך הוא הצטננות קלה ועייפות גדולה. ערבבו ליחה עם שיעול רטוב וטורדני והגישו עם מעט חום, חולשה וכאב פרקים. כאשר הגוף מבקש מנוחה כדאי להקשיב לו במקום לקפץ על הפסגות כמו צפירי-עזים. ד"ר פאטאק מהסימטא ליד מלון "שאנטי" בווראנאסי רשם לי כמה כדורים. במקרה הטוב הם ירפאו את הברונכיט. במקרה הרע...טוב, יהיה בסדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה