פילאטוס של האופניים     באחד מהימים בחודשי החורף אשתקד, כאשר נותרו לי 10 דקות תמימות להגשת טופסי הבקשה לחילופי הסטודנטים במזכירות המחלקה (לאחר שהחלטתי כי אולי בכל זאת כדאי לנסות), ניסיתי למיין את המדינות השונות המוצעות לפי מספר קריטריונים חשובים, שאחד מהם היה התבליט הטופוגרפי שהמדינה מספקת. המחשבה שכמובן כיוונה את צעדי הייתה הפעילות החביבה עלי כל כך בה תכננתי לעסוק מחוץ לשעות הלימודים, הרכיבה על אופניי. מי מאיתנו לא חושב על פסגה גבוהה כאשר המילה "שוויץ" נזרקת לאוויר? המדינה שהשוקולד המפורסם ביותר שלה מעוצב כהר מחודד היא האם-אמא של המדינות ההרריות. אך אני, בין פרו-סמינריון, הכנות לטיסה ושעות עבודה מרובות לא ממש התכוננתי למעמסה הפיזית שהמדינה הזו עמדה להכיר לי. התלהבות יתר וזיכרון ימים בהם חרשתי את הרי הגולה עם אופניי הנאמנות חיזקו אצלי את הרעיון שאת זמני בשוויץ אחלק בין כיסא הלימודים לאוכף אופניי. ובכן, כפי שציינתי בטור הקודם, מה שמחתי לגלות שמחלון חדרי נשקף הר מחודד ותמיר. שמו בישראל ובשוויץ הוא "פילאטוס". כן, כן, לתלמידי איקונוגרפיה נוצרית שבינינו מזכיר השם את אותו מלך רומי אשר הורה על צליבתו של ישו הנוצרי. לפילטוס של לוצרן אין דבר וחצי דבר עם נביאים ומשיחים או עם הברית החדשה, אך עם צליבות- יש גם יש. חדור מוטיבציה והרבה ביטחון עצמי פניתי יום ראשון חמים אחד אל עבר מדרונותיו הנמוכים של ההר. מבט הכנה חפוז בגוגל-ארץ' גילה לי שלוצרן נמצאת בגובה 450 מ' מעל פני הים ואילו ראשו הקרח והמלכותי של פילאטוס נמצא אי-שם ב 2080, לרוב מעל העננים. אבל, כמי שניכן בעיניים גדולות, רגליים קטנות וחוסר הבנה בסיסי בפיזיולוגיה של הבטטה, מצאתי את עצמי מסתער על הענק המקומי. כשפניתי לשאול את הגברת הנחמדה שבקופות של הרכבל הנמתח אי שם אל צוקי הסלע עם ניתן להעלות את האופניים באחד התאים האדומים הקטנים, ככה בתור פור קטן להתחלה, היא חייכה והנידה בראשה לשלילה. כאשר שאלתי, נוכח מזלג הדרכים שליד הקופות, באיזה כיוון עלי לפנות, היא חייכה חיוך גדול עוד יותר, לא בלי זיק של סאדיזים, והשיבה: "זה לא משנה, הכיוון הוא למעלה". ואני, מחייך חזרה עם  איזה "דנקה-שיין" עילג, בוחר בנתיב השמאלי ומתחיל בטיפוס. השבילים העולים אל ההר הם מעיין מדרכות קיבוץ סלולות ושחורות המתפתלות בין דשא ירוק-ירוק, חלקות מרעה מגודרות כבל חשמלי, פרות שמנות ועסיסיות ובקתות מלוטשות הנראות כאילו הוצבו כאן כתפאורה לסרט תדמית של משרד התיירות השוויצי. אני מתחיל לתפוס גובה ומתחתי מתחיל הנוף לקבל צורה יפה: הנה אגם לוצרן הרחב, בתי העיר אדומי הגגות וגם מעט מהדרך המפותלת שהותרתי מאחורי. כוחי עדיין במותניי ועל אף הזיעה המרובה הניגרת מכל סנטימר משטח פני עורי, אני עדין חזק ברוחי . קבוצות רוכבים דוהרות מולי בדרכן מטה, לאחר כיבוש הפיסגה. ככל שאני מתקדם מעלה והזמן נוקף, אני מתחיל לחטוא בציפיה להיות כבר חלק באותן ברי מזל שכבר זכו לגלוש מטה בדרכים המהירות הללו. כן, אני כבר הרבה פחות זחוח, אני מתחיל להבין שחלודה תופסת לא רק בברזל חשוף וככל הנראה, על חטא היוהרה יהיה עלי לשלם באותו המטבע שביזבזתי. כמה מייאש היה לגלות שרוכבים המבוגרים ממני בכ-30 שנה מאיצים בקלילות כאשר הן עוקפים אותי בנימוס בדרכם למעלה והלאה. אני אולי לא בכושר, אך עקשן אני כן. וכך, לאחר זמן לא מועט, אני מוצא עצמי למרגלות הפיסגה הגבוהה בנקודה בא המשך ההתקדמות הוא ברגל בלבד, כ-1450 מ' מעל הים. הנוף כנראה נראה יפה מפה, אך אני עסוק מדי בלנשום. הירידה, כמובן, מהירה הרבה יותר ומענגת אפילו עוד יותר. אמנם נוכחתי שאני עדיין לא מוכן למטלה של לרכוב ברציפות אל קצה מסלול האופניים ברומו של ההר, אך עיניי נותרו גדולות כשהיו. וכך, כשבועיים לאחר שניסיתי לראשונה להעפיל אל ההר, פניתי לביצוע המשימה בשנית, לא פחות בטוח בעצמי והפעם בחרתי בנקודת הסתערות אחרת. מבט בגוגל ארץ' שכנע אותי שאני מסוגל למשימה ושאולי אוכל אף להרהיב עוז ולהאריך את הרכיבה בסטייה אל פסגות נוספות שבסביבה. את דרכי אל תחילת המסלול ביליתי לאורך האגם הכחול. הדרך המישורית הבריחה כל עננת כישלון שהתגנבה אל ליבי. משפחות רבות יצאו לטייל בשבילים, ענני הגשם בחרו לנוח אי שם בחלקת שמים רחוקה ופרט לצלילה החרישי של שרשרת אופני באמת אפשר היה לחשוב שמדובר בחלום קטן על שוויצריה קייצית. צלצול השעון שקרע אותי משנת הירהורי הציבעוניים היה המיידיות והחדות בה החל המדרון לטפס היישר מן המישור שלגדות האגם. דרך אספלט טובה התחלפה במהירות בדרך חצץ מדורדרת וזיכרון השרירים את מעמסת השבועיים הקודמים החל להקפיא את ירכיי המבועתות.  על אף היות שוויץ הארץ המסודרת בארצות תבל ועל אף השילוט המצוי בכל צומת ועיקול, מהר מאוד מצאתי עצמי תועה וטועה בינות עצים מחטניים אימתניים ושבילי מטיילים מעוקלים. על אף שיכולתי לחזור כמה עשרות מטרים לאחור ולנסות להתאפס על עצמי, בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לוותר על כל סנטימטר שהרווחתי בדרך למעלה, לא משנה עם הוא בדרך השגוייה. בינתיים, כבמעיין פסקול מטאורולוגי להתרחשות שבמעבה היער, החלו העננים הקודרים לתפוס את מקומם ברקיע. "אני אידיוט, אני טיפש, אני מטומטם", חלקתי לעצמי מחמאות בעודי גורר את אופניי בינות מבוך הגזעים. אך כמו בכל סיפור מוצלח, גם פה הופיע האביר החסון שבא להציל את היפהפיה חסרת האונים, הפעם בדמותו של שוויצרי חסון ומזוקן שהגיח על אופניו המשוכללים בין העצים כשחיוך של לוחם שרמס תחת צמיגיו ענקי גרניט לרוב נמתח מתחת לאפו. הלך זה, כבן 67, הורה לי להיצמד אליו והוא יובילייני בביטחה אל היעד המיוחל. אין בעיה, חשבתי לעצמי, כמה מהר יכול ידידי הקשיש להתקדם? ובכן- מהר מאוד. מאז שיעורי הספינינג במד"סים בבה"ד 1 אני לא זוכר עינוי אנ-ארובי שכזה. בעודי נלחם על כל חלקיק חמצן שבאוויר, המבוגר החביב מספר לי בנחת על מסעותיו בחלק זה של העולם. מהר מאוד, אך לא מהר מספיק, החלטתי לתת לאדם טוב זה פור קטן, כדי שירגיש שאונו עדיין איתו, בזמן שאני פניתי אל צידי הדרך לנסות את מזלי בהתאבדות. במבט לאחור, הנוף שנגלה לעיניי היה די מדהים. באותו הרגע, כאשר רקותיי מאיימות להתפוצץ מעוצמת הדופק, הדבר היחיד שהניע אותי לכל פעולה שהיא היה כוח המשיכה. שפוף מעל כידון אופניי התחלתי צועד במעלה ההר, משלים את הק"מ האחרונים במספר רב של צעדים ובדקות ספורות בלבד של עבודת פדאלים. לקצה המסלול דווקא כן הגעתי לבסוף. כושרה של עקשנותי לא נפגע במהלך חודשי הבטלה הרבים שחלפו מאז מסעותיי האחרונים.  על אף הויה דלה-רוזה שפילאטוס זה העבירני במעט השבועות שאני כאן, את לקחיי המתבקשים עוד לא למדתי. עודני משוטט בעזרת הלווינים של גוגל מעל פסגותיו של המלך הענק הזה ומתכנן את המערכה הבאה. אמנם כרגע אנחנו עומדים על 2-0 לטובת ההר, אך משחק הגומלין יבוא גם יבוא.

תל-אביב->ריגה->ציריך->לוצרן->אמנברוקה: ברוכים הבאים לגרליסוויל שטרסה 10

מתישהו השכם בבוקר, או מאוחר מאוד בלילה. אני נפרד מאור ומההורים, נותן מבט חטוף בדיוטי פרי וכבר חגור בבטן הבואינג הרץ על המסלול. הזריחה מלווה את המטוס בנסיקתו השמיימה ואני מתפנה לצפות בדיסק יצירות המופת שאור ליקטה בעבורי ("ברונו" פחות מצחיק מ"בורט" אך חולני לא פחות).
נחיתה בריגה, התעפצות קלה בהמתנה לטיסה והנה כבר אני בדרך לציריך.
מהרגע הראשון בו אני נוחת בשדה התעופה קלוטן שבציריך אני מובל כמעט באורח אוטומטי ע"י פיקטוגרמות יעילות ומהר מאוד מוצא עצמי עם כרטיס נסיעה ישירות ללוצרן, ממתין על הרציף החבוי מתחת לפני שטח שדה התעופה. אני מחיל לתפוס שמדובר במדינה יעילה להחריד, אך עדיין אין לי מושג עד כמה. ההלווטיקה, כמובן, שולטת בכל.
לא אפרט על ייסורי נשיאת האופניים הכבדים שנותרו ארוזים היטב בתוך ארגז הקרטון. רק אציין שכל גופי כאב במשך שבוע לאחר שנאלצתי לגרור את המטען הארור הזה. מבלי שהספקתי לנשום את האוויר הזר והטרי של ציריך אני יוצא מהבנהוף (תחנת הרכבת) של קלוטן במנהרה חשוכה, במין אקט תעבורתי מאוד סטרילי ששולח אותי היישר לבנהוף של לוצרן מבלי לבוא במגע עם המדינה החדשה. בדרך כבר נפרשים לעיניי אותם מדרונות ירוקים מפורסמים, הפרות המדושנות והבתים שכולנו מכירים ככל-כך כשוויצרים, למרות שחלקנו מעולם לא ראינו אותם מקודם. אני מנסה לא להתעפץ ולהנות מהנוף החדש אך כמו פרגית צעירה ומורעבת, אני לא מפסיק לנקר.
אני גורר את מטעני הכבד אל הרציף של התחנה ומנסה לפענח איך קונים כרטיס אוטובוס והיכן עלי לרדת. מהר מאוד, בערך כ-12 שעות מרגע המראתי בנתב"ג, אני מוצא עצמי עומד בקומה השנייה של גרליסוויל שטראסה 10, מביט במטבח המאוד אדום ובחדר החדש שיהיה חדרי לחצי השנה הקרובה ומחייך בנימוס לשותפים החדשים. מדובר בשני ברזילאים, ויניסיוס ופרדריקו, סטודנטים לנגינה בגיטרה קלאסית. אני כבר מדמיין את עצמי מתעורר בשעת בוקר מוקדמת ומקלל בפורטוגזית את העונש הדרום אמריקאי שמנגן בחדר לידי.
אני זורק את התרמיל ששאלתי מנעה על ריצפת הפרקט המזוייפת של החדר ומביט מהחלון הגדול על השלט הגדול של מקדונלדס ועל ההר האדיר שמתרומם הרחק מאחוריו. אני מניח שאמנברוקה, עיירת הלווין של לוצרן בה נמצא מעוני הצנוע, היא לא ממש כפר שוויצי מהגלויות. יעידו על כך התורכים מהשווארמה שבקצה הרחוב, הכביש הסואן שמתחת לחלוני ופרוספקט העירייה לתיירים שאינו מתהדר בשום שכיית חמדה ססגונית. לפחות הפסגה הגבוהה הזו שמציצה לה באופק מזכירה לי שאני כבר לא באוסישקין.
אז זהו. תם חלקו הראשון והמעייף של ה"מסע" הזה. אמנם בחרתי לקרוא לבלוג הזה "נע ונד" כי בכוונתי לכתוב פה בעיקר על טיולי בעולם (מה לעשות- על השגרה בארץ אפשר לקרוא בעיתון), אך כרגע, לפחות ל 10 שעות הקרובות אני נהיה ל"נח ונם" עד שאשיב לעצמי את האנרגיה שאבדה אי שם בשמי אירופה במסע החפוז מירושלים ללוצרן.