ירושלים מורכבת מקלישאות. ירושלים עצמה היא קלישאה. כל רגע המתרחש בה, שגרתי וצפוי ככל שיהיה או להיפך- מיוחד ונדיר- מתוייג אצלי מיידית כקלישאה.
נעזוב בצד את ההתייחסות התקשורתית המקובלת והצפוייה כאשר באים לטפל בנושאים האקטואליים של הבירה (מחניודה, הרכבת, החומוס). הרי התקשורת מתקיימת מקלישאות או מלעיסת השונה והמעניין והפיכתו לקלישאה הקלה יותר לעיכול הצופים. ואילו אני, העומד להיות בוגר האקדמיה לעיצוב "בצלאל" (טפו טפו טפו מלח מים מלח מים), מחוייב לצליית פרות קדושות ולהתרחקות מהקלישאתי והברור מאליו. אבל כל מפגש שלי עם הרחוב הירושלמי נופל למלכודת הקלישאה. ברוכבי על אופניי כמעט כל בוקר אל הר הצופים אני יוצא מביתי המוקף חומה שברחבייה, חוצה את הערב-רב של המדרחוב, דרך מאה שערים החרדית אל שיח' ג'ארח הערבית והלאה במעלה ההר אל מגדל השן של האוניברסיטה. כשאני הולך לקניות בשוק אני קלישאה של תייר המתנהג כמקומי. כשאני הולך לאכול חומוס אל מול שער שכם אני קלישאה של מקומי שמבין עניין. ביושבי בהוספיס האוסטרי בלב הרובע המוסלמי אני קלישאה של אוריינטליזם. כאשר אני נוסע בקו 19 עם תיקייה ענקית וגליונות מגולגלים מתחת לבית השחי אני קלישאה של סטודנט בצלאל. אפילו לטייל בסימטה ההיא שאיש לא מכיר זו קלישאה, זו של "יודעי הדבר" ו"ממתיקי הסוד".  בקיצור, כל דבר שלא אעשה בעיר הזו, כל מילה שלא אגיד בהקשרה של ירושלים, כל ההוויה הירושלמית שלי היא קלישאה אחת גדולה.
וכשאני בא להתעסק עם העיר הזו במסגרת פרוייקט הגמר אני מוצא עצמי מתפתל ומתהפך בתרגילים אקרובטיים מורכבים רק כדי לא ליפול אל מלכודות הקלישאה הרבות המפוזרות בה. וזה בלתי אפשרי. כי כמו שציינתי קודם, עוד מהימים בהם הניח דויד את אבן הפינה לעירו מעל לנחל קידרון, העיר הזו היא קלישאה.
אז מה עושים? זורמים עם הקלישאה והולכים איתה עד הסוף. צובעים את העיר בצבעים ברורים מאוד, מכלילים ביותר. מצמצמים את מנעד הקלישאות לזה הנפוץ והשכיח, הצפוי והמוכר. דווקא כדי לנסות להגיד משהו חדש על העיר שאמרו עליה כבר הכל. זו לפחות התוכנית. הדוגמאות לפניכם.

קלישאה של ערבי

קלישאה של דוס

קלישאה של ערס/אוהד בית"ר

קלישאה של קהל אוהדים

עוד קלישאות של בית"ר

נו, קלישאות כבר אמרתי?

קלישאה של קו 18