רכבת הרים

יש לי עצירות. יצירתית. פשוט לא יוצא כלום. אני לא מצליח לצייר, לא לפתח תסריט, שלא לדבר על ראשיתו של רעיון. אז את השבוע האחרון העברתי בשיחות עם אי אלו ירושלמים, רובם שייכים לציבור שלי, אחד דווקא מהציבור החרדי, אבל כולם אנשים מעניינים שהעיר יקרה להם והם גם פועלים למענה. ניסיתי למצוא באג'נדות שלהם צורה וצבע, אולי אפילו איזה כתם רורשך. קצה חוט ויזואלי שיתניע את היצירה. אבל לא הצלחתי. הם אנשי רעיונות ומעשים ותוכן, אבל את הקליפה הויזואלית והעלילתית אני אצטרך לספק בעצמי. ואני לא מצליח. כל התחלה מסתיימת מייד. כל רעיון מבטיח שעולה בערב מאבד מהרלוונטיות בשעות ההשכמה, שהן הביקורתיות והנוקבות ביותר שבשעות היום. השינה עושה reset למחשבה וכל גילוי גאוני בזמנו מתגלה כמטופש ומגוחך בשעות הבוקר הבהירות. אני בטוח שאם לא הייתי זקוק לשינה אז הייתי כבר רץ עם אחד מהרעיונות הרבים (והעקרים בדיעבד) שלי ונמצא כבר בשלב מתקדם ביותר. לא משנה. עדיף ככה, כשהשינה היא צ'קפוסט נוסף לבחינת הרעיון מחדש ובחינתו בראייה מפוקחת יותר.
נפלאות הן דרכי ההשראה ובנסיעת אוטובוס אחת מהר הצופים, איפשהו בין שער שכם לכיכר פאריס, נחתה עלי אחת. ככה פתאום. הייתי מלא בהתרגשות. ממש. הרגשתי כמו צייד בסוואנה האפריקאית שהרדים לביאה פראית בחץ והוא צריך לחלוב אותה מהר מהר לפני שתתעורר. הידיים שלי רעדו, הלב דפק וידעתי שהזמן שלי קצוב. אני יודע שהדימוי הוא מפרך לחלוטין אבל גם הרעיון "הגאוני" שעלה לי פתאום הרגיש מופרך והייתי חייב לכבול אותו בכבלי המציאות לפני שהוא יתפוגג עם בוקר המחרת. הצעד הבא בתהליך הזה היה שיגור אסמסים וטלפונים לכל מכריי. רציתי לחלוק את הרעיון עם כמה שיותר אנשים כדי שברגע שהוא יתאדה מראשי הוא לפחות יתקיים בראשם של אחרים.
לאחר ששיתפתי את מיודעיי ברעיון עדיין חשתי את האנרגיה הפרועה שההשראה הזרימה בגופי במלוא עוצמתה. חיכיתי להתיישב כבר מול הגיליון הלבן ולהתחיל ליצור. לטבול מכחול בתוך האוזן, כאילו ראשי היה קסת דיו ענקית, ולשרטט בקווים עבים וברורים את היצירה שלי.
הרגשתי ווינר. הפרוייקט מונח אצלי בכיס. נותר הפרט הקטן של להפיק אותו, אבל זה עניין פעוט ובירוקרטי. ברגע שמציתים את הפתיל סופה של הפצצה להתפוצץ. וככה, בטוח ומלא בעצמי, התיישבתי מול הנייר, תריסר וקצת בקבוקוני דיו מסודרים מולי כמו עדת אוהדים משולהבת, המכחולים זקופי בלורית וגוו נכונים לפעלה.
ולפני שאני אתחיל במלאכה אני ראוי לפחות לכוס נס אחת של מנצחים. ואולי גם איזה סנדוויץ' טוב. ואם אני חושב על זה עוד קצת אז למה לא להירגע קצת, הרי הייתה פה פריצת דרך של ממש, עם איזה סרט טוב. הרי כבר נעצתי פושפין ברעיון והוא תלוי על הקיר לפני. אין מה להילחץ. נגמור עם החגיגות ואז נשב לסיים את המלאכה. ואכן, בתום שרשרת הדחיינות הנוכחית הרמתי את המכחול וטבלתי אותו בבקבוקון הדיו השחור. הנחתי אותו על הנייר ומתחתי קו. אלא שהמכחול לא הותיר כל סימן. נסיון דומה עם הדיו האדום התגלה כעקר. וכך גם הניסיונות עם העפרונות הציבעוניים, עם הציפורן ועם האילוסטרייטור. הנייר נותר לבן ובתולי. וככה, מתישהו בין סנדוויץ' לקערת קורנפלקס, בין סרט אחד לשני, באופן לא בלתי צפוי, הלביאה התעוררה. היא קמה על רגליה והסתלקה לה."היא עוד תשוב" שיקרתי לעצמי. הרי רעיונות טובים לא נעלמים סתם.
אל מיטתי באותו הלילה פניתי עם כתם של חשש על ליבי. היא חייבת לחזור בבוקר, אותה לביאת רעיון, מוזה, השראה. ובבוקר המחרת כל מה שנותר היה לפדות את החשש הזה. אכן, השינה עושה reset למחשבה וכל גילוי גאוני בזמנו מתגלה כמטופש ומגוחך בשעות הבוקר הבהירות.
כעת אני שוב במצב של עצירות. נמצא בתחתית סקלאת היצירתיות, בנקודה הנמוכה ביותר בפרבולת הייאוש, במקום שבו חדוות היצירה היא זיכרון ישן שלא עתיד להתרגש מחדש.
יותר מכל מסלול אחר שלקחתי בחיי מזכיר הפרוייקט הנוכחי רכבת הרים. מפסגות גבוהות של יצירתיות והשראה אני צולל במהירות אל תהומות של יובש ויאוש רעיוני.
מי יודע מתי אתפס לפיסגה הבאה. מה שנותר לי לעשות הוא להצטייד בספר סקיצות קטן, עט נובע עם מחסניות דיו בכוננות מלאה, ולארוב לאותה לביאה חמקמקה ולהזדמנות שתשיב אותה אל זרועותיי.

אולי?

לא ממש

כנראה שלא

יש מצב

לא נראה לי