נוח אנוח
קול נפץ עמום. אני מיד משקיף מחלון האוטובוס ורואה את הולכי הרגל נרתעים בבהלה. משהו לא טוב קורה לרכב הגדול שמזגז בין כביש לשוליים. לפני שתעלו על אוטובוס בהודו עשו לעצמכם טובה ואל תביטו בצמיגי הרכב, לפחות במידה ואתם מעוניינים בנסיעה נטולת חרדות. הצמיגים חלקים ושחוקים ויוחלפו רק לאחר פיצוץ. וזה בדיוק מה שקרה לאוטובוס שלי מג'איפור לבונדי. אני מצטרף לשורת הנוסעים השלווה הכורעת בישיבת "תרנגולת" בשורה מסודרת לאורך שולי הכביש וממתינה בסבלנות לחילוף הגלגל הקדמי הקרוע בגלגל שחוק אחר. אני מנצל את הזמן להנות מקרני השמש החמות שמאירות את המדבר השטוח של רג'אסטן, עדיין מנסה להפשיר את שכבות הקרח שהבאתי עמי מנפאל. עצי שיטה פרושים עד לאופק השטוח.
כעבור כשעה הנסיעה ממשיכה אך אני עדיין תקוע. פיזית אני מטלטל בתוך אוטובוס השינה בפראות אך נפשית אני מרגיש כאילו אני עדיין בנפאל. אני לא מצליח ל"הרוג" את העייפות הגדולה שהבאתי עמי מההימאליה. למרות שאני משתדל מאוד להשבית את העצמי הפיזי, העצמי הנפשי משנס מותניים ומעלה את התיק הכבד על גבו וממשיך לסמן יעדים לכיבוש. וכך אני מתרוצץ לאורך הערים היפות של רג'סטאן, כמו כדור פינבול בין נקודות על המפה, מסמן "וי" על כל הארמונות והאטרקציות. יום בג'איפור, ארבעה בבונדי, עוד אחד וחצי באודאיפור. ברנאקפור אני כבר גמור. אני מבין שאין הרבה טעם בצורת טיול שכזו: אני רואה את הערים היפות דרך עדשת המצלמה, אני מתכנן את ימי לפי תנועת התחבורה הציבורית ואת לילותי מבלה על הדרגשים הטחובים מזיעת אדם של ה Sleeper Buses. ולכן בקרון המחלקה השנייה לפושקר, בתוך גוש אנושי חם של זרועות ורגליים ומטען, אני מחליט לעצור. אני מגיע אל הגסטהאוס של "סוקה" בלילה קר. וזהו הלילה השמח ביותר שלי בהודו עד כה. חצר צהובת חול רחבה כמעט כמו חיוך החתול הגדול של סוקה מקבלים את פני. מעגל כסאות נצרים סביב למדורה חמה, בונגאלו'ס אדומים, חושה מרופדת וצוות חייכני עושים את השהות כאן לנעימה במיוחד. אני לא ממהר לקום מהמיטה, אוכל את האומלט-צ'פאטי באיטיות, מזמין עוד קפה, ואת הלאסי אני מקנח עם פנקייק בננה-נוטלה.
המקדשים הרבים של פושקר יכולים לחכות, האגם הקדוש של האל ברהמה לא יזכה לראות את השתקפותי במימיו בקרוב והדרכים הפתלתלות העולות אל ההרים הצחיחים ישארו זנוחות. אני נח.

בתמונה מסתתר: שקט נפשי. לקח לי יותר מחודשיים למצוא אותו